הלכות קרבן פסח פרק ב

הלכה א

אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר: תכוסו על השה מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי. ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים: בני חבורה.

הלכה ב

יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד, שנאמר: יעשו אותו.

הלכה ג

אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה, אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו, ואם לאו אין שוחטין עליו, שנאמר: איש לפי אכלו. עד שיהיה ראוי לאכול אפילו חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, אין שוחטין עליהן.

הלכה ד

אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים, מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן, אבל עושים חבורה כלם נשים אפילו בפסח שני, או כולה עבדים. ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה, לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת. וכן אין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים, אע"פ שהן יכולין לאכול, הואיל ואכילתם מעוטה, שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פיסול, ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר. וכן אין עושין חבורה כולה גרים, שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פיסול, ואם שחטו עליהן כשר.

הלכה ה

שחטו שלא למנוייו או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים פסול. שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאין כשר, שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהם.

הלכה ו

שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול, שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול, שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה. שחטו לאוכליו, לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלים בזריקה.

[השגת הראב”ד]: שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים

אמר אברהם: הא דלא כהלכתא דרב אשי דהוא בתרא קא פסיק מקצת ערלה לא פסלה ל"ש בשחיטה ל"ש בזריקה.

הלכה ז

מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה, אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהיה בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה.

הלכה ח

שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט ע"י בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן, ואם שתקו ולא מיחו, הרי זה מדעתן.

הלכה ט

שחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים והלכו ושחטו הן לעצמן, יוצאין בשל רבן.

הלכה י

שחט ע"י אשתו ובנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים ושחטו הן לעצמן, אין לך מיחוי גדול מזה, ואינן יוצאין אלא בשל עצמן.

הלכה יא

האשה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל משל בעלה, היתה נחפזת ללכת לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל משל אביה. מכאן ואילך תאכל ממקום שהיא רוצה, והוא שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה. במה דברים אמורים?

ביתום קטן, אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים, והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון.

הלכה יב

עבד של שני שותפין בזמן שמקפידין זה על זה שלא יגנבנו, לא יאכל משל שניהן, ואם אינן מקפידין ממקום שירצה יאכל.

הלכה יג

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין.

[השגת הראב”ד]: מי שחציו עבד עד משל עצמו

אמר אברהם: הא דלא כהלכתא דמשנה אחרונה אוכל משל עצמו.

הלכה יד

עד כמה נמנים על הפסח?

עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד, ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט כיון שנשחט אינו יכול למשוך את ידו, שהרי נשחט עליו. נמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו עליו: ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מעשות פסח שני, ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד, אינן אוכלין וחייבים לעשות פסח שני.

הלכה טו

הממנה אחרים עמו על חלקו ולא ידעו בהן בני החבורה, הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהן והוא אוכל חלקו עם האחרים שמנה עליו בחבורה שנייה. וכן בני החבורה שהיה אחד מהם גרגרן, רשאים להוציאו מהן ונותנין לו חלקו ויאכלהו בחבורתו, ואם אינו זולל אינן רשאין ליחלק.