הלכות קרבן פסח פרק ז

הלכה א

רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט הקהל, הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים. אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת, או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת, אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה הטמאים עם טהורים, שנאמר: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, יחידים נדחים ואין הצבור נדחה. ודבר זה בטומאת המת בלבד, כמו שביארנו בביאת המקדש.

הלכה ב

היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת, כולן עושין בראשון, והטהורים עושין לעצמן בטהרה והטמאים עושין לעצמן בטומאה ואוכלין אותו בטומאה. ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים אפילו אחד יעשו כולן בטומאה.

הלכה ג

היו האנשים מחצה טמאי מת ומחצה טהורים, ובזמן שאתה מונה הנשים בכלל האנשים יהיו הרוב טהורים, הטהורים עושים את הראשון והטמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני: אין עושין ראשון, מפני שהן מיעוט. ואין עושין את השני, מפני שהנשים בשני רשות, ונמצאו הטמאים מחצה, ואין מחצה עושין את השני.

הלכה ד

היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת, אותן טמאי מת אינן עושין בראשון, לפי שהן מיעוט, ואין עושין השני, שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רוב הקהל את הראשון. וכאן הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני.

הלכה ה

היו רוב הקהל טמאי מת ומיעוטן זבים וכיוצא בהן, טמאי מת עושין את הראשון, והזבין וכיוצא בהן אינן עושין לא את הראשון ולא את השני: אינן עושין בראשון, שאין נדחית בצבור אלא טומאת המת בלבד, ואינן עושין בשני, שאין עושין פסח שני אלא אם בא הראשון בטהרה, אבל אם נעשה ראשון בטומאה אין שם פסח שני.

הלכה ו

היו שליש הקהל טהורים ושליש זבים וכיוצא בהם ושליש טמאי מת, אותן טמאי מת אין עושין את הראשון ולא את השני: אינן עושין ראשון, שהרי הן מועטים לגבי טהורים עם הזבים, ובשני לא יעשו, שהרי מיעוט עשו בראשון כמו שביארנו. כיצד משערים הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים?

אין משערין בכל האוכלין, שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן, אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה ועד שהן מבחוץ, קודם שתכנס כת הראשונה משערין אותן.

הלכה ז

יחיד שנטמא בספק רשות היחיד, כמו שיתבאר במקומו, הרי זה ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת, וצבור שנטמא בספק רשות היחיד, יעשו כולן בטומאה.

הלכה ח

פסח שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת, שנדחית להם הטומאה הזאת, ולכיוצא בהן מטמאי מגע טומאות. אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים לא יאכלו ממנו, ואם אכלו פטורין. מפי השמועה למדו: שהנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה, והנאכל לטמאין, אין חייבין עליו משום טומאה. אפילו אכלו טמאי המת מהאימורים שלו פטורין. במה דברים אמורים שהפסח יאכל בטומאה?

כשנטמאו הצבור קודם זריקת הדם, אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם לא יאכל.

הלכה ט

שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הצבור קודם זריקה, זורק את הדם והפסח לא יאכל, גזירה: שמא יטמאו אחר זריקה בשנה אחרת ויאכלוהו בטומאה. היו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו, הואיל ואינן מטמאין את האדם כמו שיתבאר במקומו, אף על פי שמטמאין את הבשר, לא יעשוהו אלא הטהורים ויאכל אף על פי שהוא טמא. מוטב שיאכל בטומאת בשר שהיא בלאו ולא יאכלוהו טמאי הגוף שהם בכרת, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.