הלכות קרבן פסח פרק ט
הלכה א
כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה. והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה, שנאמר: לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, והוא שיניחנו בחוץ. שהוצאה כתובה בו כשבת, לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת. ואין מוציא אחר מוציא בפסח, שכיון שהוציאו הראשון נפסל. מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ, החלונות ועובי הכותלים כלפנים, הגגים והעליות אינן בכלל הבית.
הלכה ב
בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה, נאסר באכילה, והרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומות ירושלים, שהכל כטריפה ולוקין על אכילתו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות. אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וקולף את הבשר. כל שבפנים יאכל, וכל שבחוץ ישרף. כשהוא מגיע לעצם חותך בקופיץ אם היה שאר קדשים, ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם, קולף עד הפרק ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק ומשליכו לחוץ.
הלכה ג
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף, שנאמר: מן הבשר חוצה. מפי השמועה למדו: שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין, כדי שלא יראו מעורבים.
הלכה ד
היו המים שמוזגים בו יינם באמצע הבית בין שתי החבורות, כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואחר כך אוכל מה שבפיו, שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות. ומותר לכלה להחזיר פניה מפני חבורתה ואוכלת, מפני שהיא בושה לאכול בפניהם.
הלכה ה
שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן, אינן אוכלין, וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהן, אינן אוכלין עד שתסתלק, שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ואינן נעקרין מחבורה לחבורה.
הלכה ו
בני חבורה שנכנסו שלשה מהן או יתר לאכול פסחיהן ולא באו שאר בני חבורה: אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים וחזר המעורר לכולן על השאר ולא באו, הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו ואין ממתינים לשאר. ואפילו באו המתאחרין אח"כ ומצאו אלו השלשה שאכלו הכל, אין משלמים להן כדי חלקם. אבל אם נכנסו שנים בלבד, הרי אלו ממתינים. במה דברים אמורים?
בשעת כניסתן לאכול, אבל בעת שנפטרין אין אדם צריך להמתין לחברו. אפילו גמר אחד בלבד מלאכול, יצא ואינו צריך להמתין.
[השגת הראב”ד]: בני חבורה שנכנסו
אמר אברהם: סבב פני כל השמועה לענין אחר שאין הדעת מתיישב עליו ואין השכל מסכים עמו שאין זה הענין מתפרש אלא בחבורה שעושין סבולת ושוכרין להם שמש להשקותם ולסדר להם שולחנם ומאכלם ובא רב הונא לומר שאם שלשה מהם רוצים להתחיל יכנס השמש עמהם ויסדר לפניהם וישמש אותם ולא יאמר לא אזקק להכנס עד שתהיו כלכם אלא כיון שהוא זמן הסעודה והוא הרגיש בהם שאינן ממתינין עד שיהיו כולם אבל יש שממהר יותר מחברו הילכך יש לו להכנס עם השלשה הראשונים ולשמשם אבל פחות משלשה לא שאינם ראויים לזימון ובטלה דעתם אצל כל אדם אבל אחר אכילה אם ימשך אחד או שנים באכילה ושתייה יותר משאר החבורה יש לו להמתין להם ולשמשם שהמנהג כן הוא יש מאריך ויש מקצר וזו החבורה בין שהן אוכלין מן האמצע בין שהם אוכלין בפ"ע אמר רבינא ואלו המתאחרים אם הם פחות משלשה נותנין לו יותר על שכרו ולית הלכתא כוותיה וזה הענין הפשוט בשמועה זו ולא לענין פסח שיראה כשתי חבורות שלש וארבע גם כל מ"ש בסוף אין בו טעם.
הלכה ז
המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח שני למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר, הרי זה עובר בלא תעשה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר. ואין מאכילין ממנו לגוי אפילו גר תושב או שכיר, שנאמר: תשוב ושכיר לא יאכל בו.
[השגת הראב”ד]: המאכיל כזית מן הפסח וגו' עד תושב ושכיר לא יאכל בו
אמר אברהם: ואפילו לישראל שאינו ממונה עמו אע"פ שהוא תושבו או שכירו ולכך בא מדרשו ואין צורך לגר תושב שהוא ערל.
הלכה ח
ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה, שנאמר: כל ערל לא יאכל בו. בו הוא שאינו אוכל, אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר.
הלכה ט
כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח, כך מעכבתו מלאכול, שנאמר: ומלתה אותו אז יאכל בו. כיצד?
קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת הפסח, הרי זה אסור לאכול עד שימול אותן. וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם שחיטה?
כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר.