הלכות שגגות פרק יא

הלכה א

שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו, מה שאין כן בשאר כריתות: שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה, הרי זה חייב חטאת. אבל בטומאת מקדש וקדשיו, אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחלה, וידיעה לטומאה וידיעה לקדש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים. כיצד?

נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש היה זה שנכנס לו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא [ושזה קודש] ושזה מקדש קודם שיכנס או קודם שיאכל. כיצד?

נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש והוא יודע שהוא טמא ונכנס או אכל, או ששגג או שכח שנטמא ושכח שזה בשר קדש ושזה מקדש ונכנס או אכל, ואח"כ נודע לו דברים שנתעלמו ממנו, הרי זה מביא קרבן עולה ויורד בכל צד וצד משש מחלוקות אלו. ומניין שדין שגגת מקדש וקדשיו כך הוא?

שהרי בשאר שגגות נאמר: בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם או הודע אליו חטאתו אשר חטא, כיון שידע בסוף אע"פ שלא ידע בתחילה. ובטומאת מקדש וקדשיו נאמר: ונעלם ממנו והוא ידע ואשם, מאחר שנאמר: ונעלם ממנו, מכלל שהיתה שם ידיעה בתחילה ונאמר: והוא ידע [ואשם], הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים.

הלכה ב

נטמא וידע שנטמא [וידע שזה קדש ושזה מקדש] אבל לא ידע באי זה אב נטמא, ושכח שנטמא ואחר כך נכנס למקדש, או אכל קדש ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל באי זה אב נטמא, [הרי זה חייב קרבן]. אף על פי שלא ידע בתחלה באי זה אב נטמא, הואיל וידע שהוא טמא, הרי היתה שם ידיעת טומאה בתחילה. אבל אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, כגון שנטמא בכעדשה מן השרץ וידע שהשרץ מטמא ולא ידע בשיעור, ושכח שנגע בשרץ כלל ונכנס או אכל ואח"כ נודע לו [שנגע] בכעדשה מן השרץ, הרי זה ספק אם חייב קרבן או פטור. וכן מי שלא ראה המקדש מימיו ולא הבין מקומו, אם נטמא וידע שנטמא ונכנס למקדש ולא ידע בתחילה שזהו מקומו, שהרי לא ראהו מעולם, ואחר כך זכר הטומאה וידע שזה מקדש, הרי זה ספק אם ידיעה שיש מקדש בעולם ידיעה, או עד שידע מקומו תחילה. יראה לי: שאלו החייבים קרבן מספק, אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה. ואם תאמר: והלא חטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת?

מפני שהמביא אותה, מחוסר כפורים, אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו. אבל מי שאינו מחוסר כפורים, אינו מביא קרבן מספק.

הלכה ג

מי שנטמא בעזרה צריך שידע תחילה שנטמא ושזה מקדש, ואם נעלם ממנו אחרי כן שנטמא והרי הוא זכור שזה מקדש או שנעלם ממנו שזה מקדש ולא שכח שנטמא, או שנתעלמו ממנו זה וזה, כשיודע לו יביא קרבן עולה ויורד, והוא שישהה כשיעור, כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש.

הלכה ד

מי שטימא עצמו במזיד ולא שהה כשיעור, הרי זה ספק אם שיעור השתחוייה לאנוס בלבד או אף למזיד. ולפיכך אם נעלם ממנו ויצא ולא שהה, אינו מביא קרבן. וכן אם תלה עצמו באויר עזרה, הדבר ספק: אם אויר עזרה כעזרה או אינו כעזרה.

הלכה ה

מי שנסתפק לו אם נכנס למקדש או אכל קדש בטומאה או לאו, אינו מביא אשם תלוי, שאין מביאין קרבן על לא הודע אלא בכרת שחייבין על שגגתו חטאת קבועה.

הלכה ו

מי שהיו לפניו שני שבילים: אחד טמא ואחד טהור, הלך בראשון וחזר והלך בשני, ובעת שהלך בשני שכח שהלך בראשון ונעלמה ממנה טומאה זו ונכנס למקדש או אכל קדש, חייב. ואע"פ שלא היתה לו בתחילה ידיעה גמורה לטומאה אלא מקצת ידיעה, שהרי לא ידע שהלך בשני שבילין שבהילוך שניהן יהא טמא בודאי, ואע"פ כן חייב חטאת, שמקצת ידיעה ככל ידיעה. הלך בראשון ונכנס למקדש או אכל קודש פטור מפני שהוא ספק טמא.

הלכה ז

הזה שלישי ושביעי וטבל ואחר שנכנס למקדש, הלך בשני וחזר ונכנס למקדש חייב, שהרי נכנס כשהוא טמא למקדש בודאי או בפעם ראשונה או בפעם שנייה. ואף על פי שכל ידיעה מהן ספק ידיעה היא, שהרי כל שביל מהן ספק הוא, כאן בטומאת מקדש וקדשיו עשו ספק ידיעה כידיעה.

הלכה ח

היה טמא ואמרו לו שנים: נכנסת למקדש והוא אומר להם: לא נכנסתי, נאמן ואינו מביא קרבן, שאם ירצה יאמר: מזיד הייתי. אמרו לו שנים: טמא היית כשנכנסת למקדש ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא, אע"פ שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים שאפשר לו שיאמר: כבר טבלתי, הואיל והכחיש את העדים ואמר: לא נטמאתי מעולם, הרי אלו נאמנים ומביא קרבן על פיהם. אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן.

[השגת הראב”ד]: היה טמא ואמרו שנים וכו' עד הרי אלו נאמנים

אמר אברהם: זו הסוגיא שלנו באה לדעת חכמים דאתו לה משום מגו אבל לדעת ר"י דאתי לה משום דאדם נאמן על ידי עצמו יותר ממאה איש אפילו אמר לא נטמאתי מעולם דקא מכחיש להו במגע הטומאה הוא נאמן וקא פסק רב הלכה כר"י ואמר רב יוסף אפילו ר' יהודה אלא בינו לבין עצמו פירוש שלא יאכל קדש בפני העדים שמעידין עליו ולא יגע בטהרות של אחרים.

הלכה ט

טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף, שעיר של יוה"כ הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד. ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ביוה"כ ויום הכפורים מכפרין. ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין. ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יוה"כ מכפר אם היה המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר: וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.