הלכות שגגות פרק יג

הלכה א

כיצד אם חסר אחת מכל הדרכים שביארנו יפטרו בית דין ויתחייבו העושים?

הרי שהורו בית דין של אחד מן השבטים להם שחלב הקיבה מותר ואכלוהו אנשי מקומם על פיהם אותו בית דין פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו. וכן אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר ולא היה ראש ישיבה עמהן או שהיה אחד מהן אינו ראוי להיות ממונה בסנהדרין, כגון שהיה גר או ממזר או זקן או שלא ראה בנים וכיוצא בהן ועשו העם על פיהם ואכלו דם הלב, הרי בית דין פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו. ומנין שאין הכתוב מדבר אלא בבית דין הגדול?

שנאמר: ואם כל עדת ישראל ישגו וגו'. ומנין שעד שיהיו כולן ראויין להוראה?

שנאמר: ואם מעיני העדה עד שיהיו להם כעינים. ולהלן הוא אומר: ושפטו העדה מה העדה האמורה בדיני נפשות כולן ראויין להוראה אף עדה האמורה בשגגה זו עד שיהיו כולן ראויין להוראה. וכן אם הורו וידע אחד מהן שטעו ואמר להם: טועים אתם, ורבו עליו המתירים והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו, שנאמר: ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כל הסנהדרין. ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין ושתקו, הואיל והורו ולא היה שם חולק ופשטה ההוראה ברוב הקהל, הרי בית דין חייבין בקרבן, וכל שעשה על פיהם פטור. ואלו ששתקו אם עשו על פי אלו שהורו הרי אלו חייבין, מפני שלא תלו בבית דין וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו: דבר זה מותר הוא ולא הורו לעם ולא אמרו להם: מותרין אתם לעשות, ושמע השומע מהן בעת שגמרו מותר והלך ועשה כפי מה ששמע, הרי כל העושה חייב חטאת קבועה, ובית דין פטורין, שהרי לא הורו להם בפירוש לעשות. וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה, הרי בית דין פטורין ואלו המיעוט שעשו חייבין וכל אחד ואחד מביא חטאתו.

הלכה ב

והסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן אינן מצטרפין לרוב הקהל, עד שיהיו הרוב שעשו חוץ מן הסנהדרין. עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם, אף על פי שאלו העושים שבט אחד, וכן אם עשו רוב השבטים אע"פ שהן מיעוט הקהל, בית דין חייבים והעושין פטורין. כיצד?

היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו העושין בהוראת בית דין שלש מאות אלף ואחד והרי כולן בני יהודה בלבד, או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולן אף על פי שיש בהן מאה אלף, הרי בית דין חייבין, וכל העושים על פיהם פטורין. ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל. ושבט מנשה ואפרים אינן חשובין כשני שבטים לענין הזה אלא שניהם שבט אחד.

הלכה ג

היו העושים מרובין בשעת החטא ומועטין בשעת ידיעה, או מועטין בשעת החטא ומרובין בשעת ידיעה, הכל הולך אחר שעת המעשה.

הלכה ד

הורו בית דין בחלב מן החלבים שהוא מותר, ואכל מיעוט הקהל על פיהם, ונודע להם שחטאו וחזרו בהן. ואח"כ הורו שע"ז פלונית מותרת ועבד אותה ע"ז מיעוט אחר על פיהם, וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב הרי אלו מצטרפין אע"פ שהיתה להן ידיעה בינתיים. במה דברים אמורים?

כשהיה המורה בית דין אחד. אבל אם מת בית דין שהורה תחילה ועמד אחר והורו, אין אלו מצטרפין לאלו.

[השגת הראב”ד]: הורו בית דין בחלב מן החלבים עד הרי אלו מצטרפין

אמר אברהם: בעיא ולא איפשיטא היא ולא ב"ד מייתו ולא צבור מייתו.

הלכה ה

אפילו הורו שני בתי הדינים בדבר אחד כגון חלב וחלב או דם ודם, וכן אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה, הרי בית דין פטורין, וכל העושים חייבין. כיצד?

הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין אף על פי שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו. ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם. במה דברים אמורים?

כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אבל אם היה עם הארץ, הרי זה פטור, שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם. וכן אם לא ידע שטעו ונתכוון לאכול שומן וחלב ואכל חלב הקיבה שהתירוהו והוא לא ידע שהוא חלב קיבה הרי זה חייב, מפני שאכילתו מפני שגגתו לא מפני ההוראה. ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, שנאמר: לכל העם בשגגה, עד שתהיה שגגה אחת לכל. וכן אם תלה בעצמו ואכל חלב הקיבה שהורו להתירו לא מפני הוראתן אלא מפני שהוא מותר בדעתו, הרי זה חייב חטאת קבועה בפני עצמו.

זה הכלל: כל התולה בבית דין פטור, והוא שיהיו שם כל הדרכים שמנינו, וכל החייב בפני עצמו, אינו מצטרף לרוב השוגגים.

הלכה ו

הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון, ועשו הקהל על פיהם בשגגה, בית דין פטורין מן הקרבן מפני שהן מזידין, וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם, חייב קרבן בפני עצמו, מפני שהוא שוגג. הורו בית דין בשגגה וידעו הקהל שטעו ושאין ראוי לקבל מהן ואעפ"כ עשו הקהל על פיהם, אלו ואלו פטורין מן הקרבן. בית דין פטורין, שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתן שהטעתם, וכל העושים פטורין מן הקרבן מפני שמזידין הם, שהרי ידעו שטעו ושאין ראוי לעשות.