הלכות שגגות פרק ה

הלכה א

הבא על ערוה ביאות הרבה בהעלם אחד, אע"פ שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בינתיים והרי היא גוף אחד, הרי הכל שגגה אחת ואינו חייב אלא חטאת אחת. אבל אם שגג בה ואחר כך נודע לו, וחזר ושגג בה עצמה ובעלה, ואח"כ נודע לו וחזר ושגג בה עצמה ובעלה, חייב על כל בעילה ובעילה, שהידיעות מחלקות השגגות.

הלכה ב

הבא על הערוה ביאות הרבה בהעלם אחד, וזו הנבעלת היתה לה ידיעה בין כל ביאה וביאה, שנמצאו הביאות אצלה בהעלמות הרבה הוא מביא חטאת אחת, והיא מביאה חטאת על כל ביאה וביאה. הוא היו לו ידיעות בינתיים והיא בהעלם אחד, הוא מביא חטאות הרבה והיא מביאה חטאת אחת.

הלכה ג

הבא על עריות הרבה בהעלם אחד, אע"פ שכולן משם אחד, הואיל והן גופים מוחלקים, חייב על כל אחת ואחת. כיצד?

הרי שבעל חמש נשיו נדות, או שבא על חמש אחיותיו או על חמש בנותיו בהעלם אחד, חייב על כל גוף וגוף. מכאן אתה למד, שזה שאמרו חכמים: הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחד חייב חטאת אחת. במה דברים אמורים?

כשהיה אותו הזכור עצמו, אבל אם היה זכור אחר, בין שבא על שנים בין שבא על זה והביא זה עליו חייב על כל גוף וגוף. והוא הדין בבא על הבהמה והביא בהמה עליו.

הלכה ד

האשה שהביאה עליה בהמות הרבה בהעלם אחד, חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה, שהרי גופין מוחלקין והרי זו כמי שנבעלה לאנשים הרבה בהעלם אחד שהיא חייבת חטאת על כל איש ואיש.

הלכה ה

האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת או שבאו עדים שמת ונישאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן אחד. ואם נישאת לאנשים הרבה או שזינתה עם אנשים הרבה, חייבת חטאת על כל איש ואיש, מפני שהן גופים מוחלקין ואף על פי שהכל בשגגה אחת. הבא על הנדה בשגגה וטהרה מנדתה וטבלה, וחזרה וראתה נדה ובא עליה פעם שניה באותה שגגה עצמה, חייב על כל פעם ופעם, אע"פ שהוא בהעלם אחד והוא גוף אחד, שזמן נדות זה חוץ מזמן נדות השנית, והרי הן כשתי נשים נדות.

הלכה ו

הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה. ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה. אבל זה מה לו לעשות, הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל, אין זה אלא אונס. ולפיכך בין שנמצא דם על עד שלה בין שנמצא על עד שלו פטורין. אבל אם עבר ובא עליה סמוך לוסת ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם, וראתה בשעת התשמיש חייבין בקרבן, שזו היא שגגה. לפיכך אם נמצא דם על עד שלו שניהם טמאים וחייבין בקרבן. נמצא על עד שלה, אם קנחה עצמה מיד כשפירש הבעל ולא שהתה שניהם טמאים וחייבין בקרבן. ואם שהתה כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ואח"כ קנחה עצמה, שניהן טמאים בספק ופטורין מקרבן. ואם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ואחר כך קנחה עצמה ונמצא דם, בעלה טהור.

הלכה ז

מי שעבר ובעל סמוך לוסת על דעת שתקדום ביאתו לראיית הדם והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש ואמרה לו: נטמאתי, הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה. ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש כשהוא מתקשה, חייב שתי חטאות: אחת על כניסתו שהרי בעל נדה, ואחת על יציאתו שיציאתו הנאה לו כביאתו. במה דברים אמורים?

כשידע שאסור לבעול בשעת הוסת ודימה שתקדום בעילתו לראייתה ולא ידע שאסור לפרוש מיד, שנמצאו לו שתי העלמות בשתי הבעילות, אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הוסת ולא ידע שאסור לפרוש מן הטומאה מיד, אף על פי שפירש מיד והוא מתקשה, אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שכניסתו ויציאתו שהן כשתי בעילות בשגגה אחת הן ובהעלם אחד עשה הכל. והוא הדין בשאר העריות, שאם שגג ובא על הערוה על דעת שהיא מותרת, ונודע לו שהיא ערוה והוא בתוך התשמיש, לא יפרוש מיד, שיציאתו הנאה לו כביאתו. ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש והוא מתקשה, אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכל שגגה אחת היא.