הלכות תמורה פרק ב

הלכה א

התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו: הרי זו תחת זו, או הרי זו חליפת זו. ואין צריך לומר אם אמר: הרי זו תחת חטאת זו או תחת עולה זו שהיא תמורה. וכן אם אמר: הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית, או תחת עולה שיש לי במקום פלוני, הרי זו תמורה, והוא שיש לו. אבל אם אמר על בהמת חולין: הרי זו תחת עולה או הרי זו תחת חטאת, לא אמר כלום. וכן אם אמר: הרי זו מחוללת על זו, אינה תמורה.

הלכה ב

היו לפניו שתי בהמות אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום, הניח ידו על בהמת חולין ואמר: הרי זו תחת זו, הרי זו תמורה ולוקה. הניח ידו על בהמת הקדש ואמר: הרי זו תחת זו, הרי זה חיללה על בהמת החולין ואין זו תמורה אלא כפודה בעלת מום בזו הבהמה.

הלכה ג

היו לפניו שלש בהמות קדשי מזבח ואחת מהן בעלת מום שהרי היא עומדת לפדיון, ושלש בהמות תמימות חולין ואמר: הרי אלו תחת אלו, הרי שתים מן החולין תחת שתים התמימות תמורתן תמורה ולוקה עליהם שתים, והבהמה השלישית היא תחת בעלת מום שנתחללה עליה, ולחללה נתכוון ולא להמיר בה. שכיון שיש לפניו דרך איסור והיא התמורה ודרך היתר והוא החילול, חזקה היא שאין אדם מניח ההיתר ועושה האיסור ולפיכך אינו לוקה שלש מלקיות.

וכן אם אמר עשר בהמות אלו תחת עשר בהמות אלו ואחת מהן בעלת מום, אינו לוקה אלא תשע מלקיות, שהבהמה העשירית לחללה נתכוון ולא להמיר בה. שאף על פי שהוחזק זה במלקיות הרבה, הואיל ויש שם דרך היתר אינו מניח דבר ההיתר ועושה האיסור. שתי בהמות של הקדש ואחת מהן בעלת מום ושתי בהמות של חולין ואחת מהן בעלת מום ואמר: הרי אלו תחת אלו, הרי התמימה תמורת התמימה ולוקה אחת, ובעלת המום מחוללת על בעלת המום, שאינו מניח ההיתר ועושה האיסור.

הלכה ד

האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים, דבריו קיימים ותמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים. אמר: הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים, אם נתכוון לכך מתחילה, דבריו קיימים. ואם לא נתכוון בתחילה אלא לתמורת עולה, וחזר ואמר: תמורת שלמים, אע"פ שחזר בתוך כדי דבור, אין תופשין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד.