הלכות תמורה פרק ד
הלכה א
כיצד דין ולדות הקדשים?
ולד שלמים, ולד תמורת שלמים, הרי אלו כשלמים והן עצמן כשלמים לכל דבר. וכן ולד התודה ולד תמורה, הרי אלו יקרבו כתודה אלא שאינן טעונין לחם, שאין מביאין לחם אלא עם התודה עצמה, שנאמר: על זבח התודה, עליו ולא על ולדה ולא על תמורתה כמו שביארנו. במה דברים אמורים?
בולדות עצמן, אבל ולדי ולדות אינן קריבין, שמתוך מעשיו ניכר שהוא משהה אותן לגדל מהן עדרים עדרים ולפיכך קונסין אותו ולא יקריבם.
הלכה ב
ולד החטאת ימות ואין צריך לומר ולד תמורתה.
הלכה ג
השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת, שולדי הקדשים במעי אמן הם קדושים.
הלכה ד
ולד תמורת האשם וולד ולדה עד סוף העולם, ירעו עד שיפול בהם מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה. ואם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו, הולד עצמו יקרב עולה. הפריש נקבה לאשמו וילדה, תרעה היא ובנה עד שיפול בהן מום וימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו, ואם כבר הקריב אשמו, יפלו דמיהן לנדבה.
[השגת הראב”ד]: ואם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו וכו'
אמר אברהם: זה אין לו שורש מאי שנא ממפריש נקבה לעולה וילדה זכר שירעה ויביא בדמיו עולה אף זה אע"פ שדמי אמו עומדין ליקרב עולה הולד לא יקרב עולה.
הלכה ה
ולד תמורת העולה וולד ולדה עד סוף העולם, הרי אלו כעולה והן עצמן יקרבו עולה. הפריש נקבה לעולתו וילדה, אע"פ שילדה זכר, ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה. כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מקום שאנו אומרין יפלו לנדבה הוא שיתן המעות בשופרות שהיו במקדש שביארנו בשקלים כמה הם, ובית דין מקריבין באותן המעות עולות נדבה ונסכיהם משל צבור ואינן טעונות סמיכה. אבל מקום שנאמר: הוא עצמו יקרב עולה או יביא בדמיו עולה, הרי זו טעונה סמיכה ונסכיה משלו.
הלכה ו
ולד המעשר [וולד] תמורת המעשר ולד תמורת הבכור וולדי ולדותיהן עד סוף העולם, הרי אלו לא יקרבו, אלא ירעו עד שיפול בהן מום ויאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהן מום. ולדות תמורת הבכור לכהן, ולדות מעשר ותמורתו לבעליו.
הלכה ז
ולד תמורת הפסח כתמורת הפסח: אם היתה אמו קריבה שלמים, ולדה יקרב שלמים. ואם היה דינה שתמכר ויביא בדמיה שלמים, אף ולדה נמכר ויביא בדמיו שלמים. הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת, היא וולדה ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן פסח, ואם נשארה נקבה זו עד אחר הפסח או שילדה אחר הפסח, תרעה היא וולדה עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן שלמים.
הלכה ח
ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן, או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה, הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו.
הלכה ט
ולד בעלת מום, הרי הוא כולד התמימה לכל דבר ויקרב כראוי לו.
הלכה י
קדשים שהפילו נפל או שלייא, יקברו והרי הם אסורים בהנאה.
הלכה יא
המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה, עובר בלא תעשה שנאמר בבכור: לא יקדיש איש אותו, שלא יעשנו עולה או שלמים, והוא הדין לשאר הקדשים, שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית. כיצד?
אם הקדיש לבדק ההיכל, לא ישנה לבדק המזבח, וכן כל כיוצא בזה. ואין לוקין על לאו זה.
[השגת הראב”ד]: כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל וכו'
אמר אברהם: זה לא ידעתי מנין לו שהרי כולן מקדשי בדק הבית הם באים כדתניא הקטרת וכל קרבנות הצבור מביאין מתרומת הלשכה מזבח הזהב לבונה וכלי שרת באין ממותר נסכים מזבח העולה לשכות ועזרות באין מקדשי בדק הבית חוץ לחומת העזרה באין משירי לשכה וכו' אלמא אין שינוי בין קדשי היכל לשאר עזרות ולא למזבח ואולי טעה במה שאמרו אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה והוא סבור כמו שאין משנין מקדשי הבית אפילו מקרבן לקרבן כך אין משנין בבדק הבית אפילו מבדק לבדק ואינו כן שקדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנים ואין ממעטים באכילת קדשים אבל בדק הבית מה יש בין זה לזה והרי הוא מודה שמשנין בדק הבית קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום אחד ויש מהם לשני ימים והנאכלין ליום אחד לא שוו במתנותיהם אלא אלו מכפרין ואלו אין מכפרין דין הוא שלא ישתנו מזה לזה אבל בקדשי בדק הבית מה הפרש בין זה לזה.
הלכה יב
כיצד מערימין על הבכור להקדישו למזבח הקדש אחר?
מקדישו בבטן קודם שיולד, שנאמר: אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו. משיבוכר אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן. לפיכך יש לו לומר: מה שבמעיה של מבכרת זו אם הוא זכר הרי זו עולה. אבל אינו יכול לומר זבחי שלמים, שאינו יכול להפקיע אותו מקדושתו כדי ליהנות בו. ואם אמר עם יציאת רוב ראשו: יהיה עולה, הרי זה בכור ואינו עולה.
הלכה יג
ואין מערימין על בהמת הקדש להקדיש עוברה קדושה אחרת, אלא הרי הוא כקדושת אמו. שולדות הקדשים ממעי אמם הם קדושים כמו שביארנו, והרי כל עובר מהן כקדושת אמו. ואינו יכול לשנותו בבטן כדרך שעשה בבכור, שהבכור ביציאתו הוא שמתקדש.
אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה. יראה לי: שזה שאמר הכתוב: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, כענין שאמר: ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו, ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע: שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה: אם פדה לעצמו יוסיף חומש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר: טוב הוא. לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף, ואמר: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו.
ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר: הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.
סליקו להו הלכות תמורה בס"ד.
נגמר ספר תשיעי והוא ספר הקרבנות הלכותיו ששה ופרקיו חמשה וארבעים. ואלו הן:
הלכות קרבן פסח עשרה פרקים,
הלכות חגיגה שלשה פרקים,
הלכות בכורות שמונה פרקים,
הלכות שגגות חמשה עשר פרקים,
הלכות מחוסרי כפרה חמשה פרקים,
הלכות תמורה ארבעה פרקים.