הלכות דעות פרק ו

הלכה א

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד  כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך  כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע ואומר אשרי האיש וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות, או מפני החולי  ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר: ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה, אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע  יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר: מי יתנני במדבר מלון אורחים.

הלכה ב

מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר: ובו תדבק וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה?

אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר: ולדבקה בו. וכן צוו חכמים ואמרו:

והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.

הלכה ג

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.

הלכה ד

אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה  שתי מצות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רֵעִים ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ואהבתם את הגר צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת שמו, שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך הקב"ה עצמו אוהב גרים, שנאמר: ואוהב גר.

הלכה ה

כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא.

הלכה ו

כשיחטא איש לאיש  לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך. ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר: ויתפלל אברהם אל האלהים.

הלכה ז

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה  מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום  צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו – מוטב, ואם לאו  יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו: איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם.

הלכה ח

המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות?

תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו  עון גדול הוא.

כך אמרו חכמים:

המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

במה דברים אמורים?

בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר  מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל.

הלכה ט

מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום  מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת  ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זו מדת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.

הלכה י

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אע"פ שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו  מוזהרים אנו עליהן, שנאמר: כל אלמנה ויתום לא תענון. והיאך נוהגין עמהן?

לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן, או הכאיב להן או רדה בהן, או אבד ממונן  הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה, אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס  הם נענים, שנאמר: כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו.

במה דברים אמורים?

בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה  הרי זה מותר. ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר: כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אחד יתום מאב אחד יתום מאם, ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.