הלכות תלמוד תורה פרק ה

הלכה א

כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו, יתר מאביו  שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ראה אבידת אביו ואבידת רבו  של רבו קודמת לשל אביו, אביו ורבו נושאים במשא  מניח את של רבו ואחר כך של אביו, אביו ורבו שבויים בשביה  פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו, ואם היה אביו תלמיד חכם  פודה את אביו תחלה. וכן אם היה אביו תלמיד חכם אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו  ואחר כך משיב אבידת רבו. ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב.

אמרו חכמים:

מורא רבך כמורא שמים,

לפיכך אמרו:

כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: בהצותם על ה' וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, שנאמר: אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם וכל המתרעם על רבו כמתרעם על ה', שנאמר: לא עלינו תלונותיכם כי על ה' וכל המהרהר אחר רבו, כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה.

הלכה ב

איזהו חולק על רבו?

זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים, ואע"פ שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם.

וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

הלכה ג

היה בינו ובין רבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה  מותר להשיב, ולהפריש מן האיסור  אפילו בפני רבו מותר להורות. כיצד?

כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו, או מפני רשעו, יש לו להפרישו ולומר לו: דבר זה אסור, ואפילו בפני רבו, ואע"פ שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. במה דברים אמורים?

בדבר שנקרה מקרה, אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל, אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם  אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו. ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה.

הלכה ד

וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה  הרי זה שוטה, רשע וגס הרוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה  הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים, ועליו נאמר: ועצומים כל הרוגיה אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל  הם המרבים המחלוקת, והם המחריבים את העולם, והמכבין נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו: אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים.

הלכה ה

ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו, והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני ולא יזכיר שמו בפניו, ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו כדרך שעושה בשם אביו, אלא ישנה את שמם אפילו לאחר מותם, ולא יתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנים לריעים ומחזירים זה לזה, אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה וכבוד שלום עליך רבי! ואם נתן לו רבו שלום  יחזיר לו שלום, עליך רבי ומורי!

הלכה ו

וכן לא יחלוץ תפיליו לפני רבו, ולא יסב  אלא יושב כיושב לפני המלך. ולא יתפלל לא לפני רבו ולא לאחר רבו ולא בצד רבו, ואין צריך לומר שאסור לו להלך בצידו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו, ואח"כ יתפלל, ולא יכנס עם רבו במרחץ, ולא ישב במקום רבו, ולא יכריע דבריו בפניו, ולא יסתור את דבריו, ולא ישב לפניו, עד שיאמר לו שב! ולא יעמוד מלפניו, עד שיאמר לו עמוד! או עד שיטול רשות לעמוד. וכשיפטר מרבו לא יחזור לו לאחוריו, אלא נרתע לאחוריו ופניו כנגד פניו.

הלכה ז

וחייב לעמוד מפני רבו מישראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו, ואח"כ ישב, וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.

הלכה ח

אין חולקין כבוד לתלמיד בפני רבו, אלא א"כ דרך רבו לחלוק לו כבוד. וכל המלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו. ואם היה במקום שאין מכירין אותו ולא היו לו תפילין וחש שמא יאמרו עבד הוא אינו נועל לו מנעלו ואינו חולצו, וכל המונע תלמידו מלשמשו  מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים. וכל תלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו  גורם לשכינה שתסתלק מישראל.

הלכה ט

ראה רבו עובר על דברי תורה  אומר לו לימדתנו רבינו כך וכך. וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו: כך לימדתנו רבינו, ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו. וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו ואינו מאחה לעולם.

במה דברים אמורים?

ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו, אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים. אבל עומד מלפניו וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם. אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, עומד מלפניו וקורע עליו.

הלכה י

וכל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות  אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, אע"פ שלא למד ממנו כלום.

הלכה יא

הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן  הרשות בידו ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו ואפילו בשעה שמחל.

הלכה יב

כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבם.

כך אמרו חכמים:

יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך.

וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא.

הלכה יג

התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו.

אמרו חכמים:

הרבה חכמה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם.

וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה.