הלכות יסודי התורה פרק ח

הלכה א

משה רבינו  לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר  לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים  קרע את הים והצלילם בתוכו, נצטרכו למזון  הוריד לנו את המן, צמאו  בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח  בלעה אותם הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו?

במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה, משה, לך אמור להן כך וכך! וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר: לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת, שאין בו דופי? שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. מכלל, שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

הלכה ב

נמצאו אלו ששולח להן, הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהם והוא עדים בדבר, כשני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו. כך משה רבינו: כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות, וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו, בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו: ושמעו לקולך ידע משה רבינו, שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב, והיה נשמט מלילך ואמר: והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים, ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה, יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור. והוא שהכתוב אומר: וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר: אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר: אם נתן אות, אליו תשמעון כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שני עדים  ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר  כך מצוה לשמוע מזה הנביא, אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף וָלָאט.

הלכה ג

לפיכך, אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו, אין שומעין לו, ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלאט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות, כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא. הא למה הדבר דומה?

לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו, שאינו כמו שראה שאינו שומע להן, אלא יודע בודאי שהן עדי שקר, לפיכך אמרה תורה, שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך. והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה, היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו?