הלכות מלוה ולוה פרק כה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מלוה ולוה פרק כה

הלכות מלוה ולוה  פרק כה

הלכה א

המלוה את חברו ואחר שהלוהו אמר לו אחד: אני ערב, או שתבע את הלוה בדין ואמר לו אחר: הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חברו בשוק ליתן לו ואמר לו: הנח ואני ערב, אין הערב חייב כלום, ואפילו אמר: אני ערב בפני בית דין. אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה, כל אלו הפנים בין בפני בית דין בין בינו לבין המלוה נתשעבד.
 
הלכה ב
אמר לו בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נתשעבד הערב ואינו צריך קנין. וכן אם בית דין עשו אותו ערב נשתעבד אע"פ שלא קנו מידו, כגון שהיו בית דין רוצין לגבות מן הלוה ואמר להם: הניחוהו ואני ערב לכם, הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בית דין, באותה הנייה שעבד עצמו.
 
הלכה ג
המלוה את חברו על ידי ערב, אף על פי שהערב משתעבד למלוה, לא יתבע את הערב תחלה, אלא תובע את הלוה תחלה. אם לא נתן לו חוזר אצל הערב ונפרע ממנו. במה דברים אמורים?
בשאין נכסים ללוה אבל אם יש נכסים ללוה, לא יפרע מן הערב כלל אלא מן הלוה. היה הלוה אלם ואין בית דין יכולין להוציא מידו או שלא בא לדין, הרי זה נפרע מן הערב תחלה, ואחר כך יעשה הערב דין עם הלוה, אם יכול להוציאו מידו יוציא, או ישמתוהו בית דין עד שיתן לו.
 
הלכה ד
התנה המלוה על הערב ואמר לו: על מנת שאפרע ממי שארצה, אם יש נכסים ללוה, לא יפרע מן הערב. אמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה או שהיה קבלן, הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחלה ויפרע מהן אע"פ שיש נכסים ללוה.
 
[השגת הראב"ד]: התנה המלוה עם הערב וכו' עד שיש נכסים ללוה
אמר אברהם: שבוש הוא שאע"פ שאמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. עד כאן לשונו.
 
הלכה ה
איזהו ערב ואיזהו קבלן?
אמר לו: תן לו ואני נותן לך, זהו קבלן שיש למלוה להפרע ממנו תחלה אף על פי שלא פירש ולא אמר: על מנת שאפרע ממי שארצה. אבל אם אמר לו: הלוהו ואני ערב, הלוהו ואני פורע, הלוהו ואני חייב, הלוהו ואני נותן, הלוהו ואני קבלן, תן לו ואני קבלן, תן לו ואני פורע, תן לו ואני חייב, תן לו ואני ערב, כולן לשון ערבנות הן ואינו תובעו תחלה ולא נפרע ממנו במקום שיש נכסים ללוה עד שיפרש ויאמר: ממי שארצה אפרע.
 
[השגת הראב"ד]: אבל אם אמר לו הלוהו ואני וכו' עד ממי שארצה אפרע
אמר אברהם: אף זה שבוש. עד כאן לשונו.
 
הלכה ו
ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם, שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון. ואם היה האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו חייב. וקבלן של כתובה חייב.
 
[השגת הראב"ד]: ערב של כתובה וכו' עד וקבלן של כתובה חייב
אמר אברהם: כי האב אף על פי שלא קנו מידו. עד כאן לשונו.
 
הלכה ז
ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקיבל אחריות עליו, לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא. ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה כל עת שירצה שיתבענו לשמעון, הרי זה חייב וכזה הורו רבותי.
 
[השגת הראב"ד]: ראובן שמכר לשמעון וכו' עד וכזה הורו רבותי
אמר אברהם: שבוש הוא זה שאם אמר בשעת מתן מעות משתעבד ואין בערבות משום אסמכתא. עד כאן לשונו.
 
הלכה ח
וכן הערב או הקבלן שחייבו עצמן על תנאי, אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד מפני שהוא אסמכתא. כיצד?
כגון שאמר לו: תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך או אם לא יהיה, שכל התולה שיעבוד שאינו חייב בו באם יהיה ואם לא יהיה, לא גמר והקנה קנין שלם ולפיכך לא נשתעבד.
 
הלכה ט
שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד, וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות, הרי הן ערבאין זה לזה אף על פי שלא פירש.
 
הלכה י
שנים שערבו לאחד כשיבוא המלוה ליפרע מן הערב, יפרע מאי זה מהן שירצה. ואם לא היה לאחד כדי החוב, חוזר ותובע השני בשאר החוב.
 
[השגת הראב"ד]: שנים שערבו לאחד עד בשאר החוב
אמר אברהם: אינו מחוור אלא לפי המנהג ולמדין מן הגויים לישראל. עד כאן לשונו.
 
הלכה יא
ואחד שערב לשנים, כשיפרע למלוה יודיעו על חוב איזה משניהם פורע כדי שיחזור עליו.
 
הלכה יב
האומר לחברו: ערוב לפלוני כך וכך ואני ערב לך, הרי זה כמי שאמר לו: הלוהו ואני ערב, וכשם שנשתעבד הערב למלוה כך נשתעבד ערב לערב ראשון. ודין הערב עם המלוה ודין ערב ראשון עם השני, דין אחד הוא.
 
הלכה יג
מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שאמר לו: כל מה שתתן תן לו ואני ערב, או מכור לו ואני ערב, או הלוהו ואני ערב, יש מן הגאונים שהורה אפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוה מאה אלף נשתעבד הערב בכל. ויראה לי: שאין זה הערב חייב כלום, שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו, לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו. ודברים של טעם הם למבין.
 
[השגת הראב"ד]: מי שלא פירש וכו' עד ודברים של טעם וכו'
אמר אברהם: וא"כ לא ברב ולא במעט אלא כדי שהדעת מגעת לשם שהוא רגיל ואמיד נשתעבד. עד כאן לשונו.
 
הלכה יד
מי שאמר לחברו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה, לא ערב לעצמו של ממון, אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך. וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו: הניחהו כל זמן שתתבענו אביאנו לך וקנו מידו על זה, אם לא יביא זה הלוה יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם. ויש מי שהורה שאפילו התנה ואמר: אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם, הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד, ולזה דעתי נוטה.
 
[השגת הראב"ד]: מי שאמר לחברו הלוהו ואני ערב לגופו של וכו' עד ולזה דעתי נוטה
אמר אברהם: דל אסמכתא מהכא שהרי סלקו אותה בגמרא אלא אם אמר בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב לך להביא בידך את גופו ואם לא אוכל להשיבו אשלם לית דין ולית דיין שהוא חייב לשלם ואם לא אמר לו כך למה יתחייב ממון אלא י"ל שיבא גוף תחת גוף עד שיתפשר עמו. עד כאן לשונו.