הלכות נחלות - פרק ז

הלכה א

אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן. אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גויים משיחין לפי תומן, אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטל כתובתה, אין היורשין נוחלין על פיהם.

הלכה ב

האשה שבאת ואמרה מת בעלי, אע"פ שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה, אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה. אמרה מת בעלי ונתייבמה, הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה, שנאמר: יקום על שם אחיו המת והרי קם.

הלכה ג

מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה, הרי היורשין נוחלין על פיהם. וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים, או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו והכירו אותם, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן, אם אבד זכרו אחר כך, יורדין לנחלה בעדות זו, אף על פי שאין משיאין את אשתו. שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת, אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואחר כך נשמע שמת, הרי אלו נוחלין על פיהן. וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין ולא שמענו מי שחלק בדבר זה.

[השגת הראב"ד]: מי שטבע במים וכו' עד הרי היורשין נוחלין על פיהם

אמר אברהם: ויש מי שאומר שהיא אינה נוטלת כתובתה שאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. עד כאן לשונו.

הלכה ד

שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם, אין מוציאין אותה מידן, וכן הבורח מחמת סכנה, אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום, מוציאין מידן עד שיביאו ראיה שמת מורישן.

[השגת הראב"ד]: שבוי שנשבה וכו'

אמר אברהם: תמה אני על דבריו רבותינו אמרו אפילו בלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו והוא אומר אפילו בששמעו בו שמת אם ירדו לנחלה אין מוציאין מידם (ועוד ביוצא לדעת ששמעו בו שמת מנין לו שמוציאין אותם מידם). עד כאן לשונו.

הלכה ה

שבוי שנשבה וברח מחמת סכנת נפשות, חייבין בית דין להתעסק בנכסיהן. כיצד עושין?

כל המטלטלין יהיו מופקדין ביד נאמן על פי בית דין, ומורידין לתוך הקרקעות קרובין הראויין לירושה כדי לעבוד את הקרקעות ולהתעסק בהן עד שיודע שמתו או עד שיבואו. ולכשיבוא השבוי והבורח, שמין אלו הקרובים שהורדו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסין של אותה המדינה. ולמה לא יעמידו בית דין אפוטרופוס לעולם בין במטלטלים בין בקרקעות עד שיבואו הבעלים או עד שיודע בודאי שמתו?

לפי שאין בית דין חייבין להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהן בני דעת.

הלכה ו

נשבה השבוי וברח המסוכן והניח קמה לקצור וענבים לבצור תמרים לגדור וזיתים למסוק, בית דין יורדים לנכסיו ומעמידין להן אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ומוכר הפירות. ומניחין דמיהן עם שאר המטלטלין בבית דין ואחר כך מורידין הקרוב לנכסיו, שאם ירד תחלה שמא יתלוש אלו הפירות שהן כתלושין ויאכל אותן, והוא הדין בחצרות ופונדקיות וחנויות העשויות לשכר ואינן צריכין עבודה ולא טורח ואין אדם נותן אותן באריסות, אין מורידין להם יורש, שהרי גובה השכר ואוכל, אלא כיצד עושין?

בית דין מעמידין להן גבאי ויהיה השכר מונח בבית דין עד שיביא ראיה שמת או עד שיבא ויטול שלו.

הלכה ז

ואין מורידין הקרוב לעולם אלא לשדות ולגנות וכרמים וכיוצא בהן שיהיה בהן כאריס, כדי שלא יפסדו ונמצאו בורים ונשמים.

[השגת הראב"ד]: ואין מורידין וכו' עד בורים ונשמים

אמר אברהם: אני איני אומר כן כשאמרו שמין להם כאריס לא אמרו אלא כשיבא וימצא שם פירות אבל כל מה שאכל עד שלא בא שלו הוא עד כאן לשונו

הלכה ח

מי שיצא לדעת והניח נכסיו ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו, אין מורידין קרוב לנכסיו. ואם ירד, אין מסלקין אותו ואין בית דין צריכין להטפל בו ולהעמיד לו אפוטרופוס לא לקרקע ולא למטלטלין, שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו. וכיצד יהיה דין נכסי זה?

מטלטלין יעמדו ביד זה שהן תחת ידו עד שיבא זה ויתבע, או עד שימות ויתבעו היורשין.

הלכה ט

והקרקעות מי שהניחו שכן, אין לוקחין ממנו שכר, ושדה או כרם שהיה בהן אריס, ישארו כמו שהניחו עד שיבוא. ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים, שהרי הוא ברצונו אבד ממונו ואבדה לדעת אין אנו מצווין להחזירה.

הלכה י

שמעו בו שמת, הרי בית דין מוציאין כל המטלטלין ומניחין אותן אצל נאמן על פיהן ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים בהן כאריס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבוא.