הלכות שכירות פרק א

הלכה א

ארבעה שומרים נאמרו בתורה ושלשה דינין יש להם. ואלו הן הארבעה שומרין: שומר חנם, והשואל, ונושא שכר, והשוכר.

הלכה ב

ואלו הן שלשה דינין שלהן: שומר חנם שנגנב הפקדון ממנו או אבד, ואין צריך לומר אם נאנס הפקדון אונס גדול כגון שהיתה בהמה ומתה או נשבית, הרי זה נשבע ששמר כדרך השומרין ופטור, שנאמר: וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים. השואל משלם הכל בין שאבד דבר השאול או נגנב, בין שארעו אונס גדול מזה, כגון שמתה הבהמה השאולה או נשברה או נשבית. שכך כתוב בשואל: ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם. נושא שכר או השוכר, שניהם דין אחד יש להן: אם נגנב או אבד הדבר השכור או שנטל שכר על שמירתו, הרי אלו משלמים. ואם ארעו אונס גדול מזה, כגון שהיתה בהמה ומתה או נשברה או נשבית או נטרפה, הרי אלו נשבעין שנאנסה ופטורין, שנאמר: ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' וגו', וכתיב אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו וגו'. נמצאת אומר שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל, חוץ מן המתה בשעת מלאכה, כמו שיתבאר נושא שכר והשוכר משלמין את האבידה ואת הגניבה ונשבעין על האונסין הגדולים, כגון שבורה ושבויה ומתה וטריפה, או שאבד הדבר בספינה שטבעה בים או נלקח בלסטים מזויין, וכל כיוצא באלו משאר אונסין הגדולים.

הלכה ג

המפקיד אצל חברו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו, אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן, הרי השומר פטור מכלום. אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה, הרי זה פטור, שנאמר: אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו. במה דברים אמורים?

כששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ, אף על פי שאין הבעלים שם עמו בעת הגניבה והאבידה או בעת שנאנס, אבל נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה, ואחר כך שכר הבעלים או שאלן, אע"פ שהיו הבעלים עומדין שם בעת שנאנס הדבר השמור, הרי זה משלם, שנאמר: בעליו אין עמו שלם ישלם. מפי השמועה למדו: היה עמו בשעת השאלה, אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה פטור. לא היה עמו בשעת השאלה, אע"פ שהיה עמו בעת המיתה או השבייה חייב. והוא הדין לשאר השומרים שכולן בבעלים פטורין, אפילו פשיעה בבעלים פטור.

הלכה ד

כל שומר שפשע בתחלתו אף על פי שנאנס בסופו חייב, כמו שיתבאר. ואין השואל רשאי להשאיל, אפילו שאל ספר תורה שכל שקורא בו עושה מצוה, לא ישאילנו לאחר, וכן אין השוכר רשאי להשכיר ,אפילו השכירו ספר תורה לא ישכירנו לאחר, שהרי זה אומר לו: אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר. עבר השומר ומסר לשומר השני, אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס, פטור השומר הראשון, שהרי יש עדים שנאנס ואם אין שם עדים חייב השומר הראשון לשלם לבעלים, מפני שמסר לשומר אחר ויעשה הוא דין עם השומר השני. אפילו היה הראשון שומר חנם ומסר לשומר שכר חייב, שהרי יש לבעל החפץ לומר לו: אתה שומר חנם נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן. לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני, הרי זה השומר הראשון פטור מלשלם, שהרי הוא אומר לבעלים: זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם, אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו, והוא שלא ימעט שמירתו. כיצד ימעט שמירתו?

כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם, או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר, הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם. אע"פ ששאל או ששכר בבעלים, הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר.

הלכה ה

ואם הביא השומר השני הראייה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור. כיצד? שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לשומר חנם, אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה, הרי השומר הראשון פטור. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו

שומר שמסר לשומר אחר והוסיף בשמירתו ומתה, ההנאה לבעלים. כיצד?

השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ביד השואל, הואיל והשואל חייב בכל יחזירו דמי הפרה לבעלים, שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של חברו. וכן כל כיוצא בזה.

היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעליו, הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים, אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני, מחזיר. ואם הוחזק השומר הראשון כפרן, אינו יכול להחזיר הפקדון מיד השומר השני, אף על פי שעדיין הפקדון באחריותו של ראשון.