הלכות שכירות פרק י
הלכה א
המלוה את חברו על המשכון, בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו, הרי זה שומר שכר. לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו. ואם נאנס המשכון, כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסין ישבע שנאנס וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה.
[השגת הראב"ד]: לפיכך אם אבד וכו' ואם נאנס המשכון כגון שנלקח וכו' עד פרוטה אחרונה
אמר אברהם: אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק. עד כאן לשונו.
הלכה ב
כל האומר לחברו: שמור לי ואשמור לך, הרי זה שמירה בבעלים. אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר, כולן נעשו שומרי שכר זה לזה.
הלכה ג
כל האומנין שומרי שכר הן, וכולן שאמרו: טול את שלך והבא מעות, או שאומר לו האומן: גמרתיו ולא לקחו הבעלים את הכלי, האומן שומר חנם, אבל אם אמר האומן הבא מעות וטול שלך, עדיין הוא נושא שכר כשהיה.
הלכה ד
נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם. כיצד?
נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהן מסמר ושברו או שנתן לו את העצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו, משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל, שאין האומן קונה בשבח הכלי. נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה. ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד. אמר בעל הכלי: איני רוצה בתקנה זו, אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו. וכן אם אמר האומן: הא לך דמי צמרך או דמי עצך ולך, אין שומעין לו, שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.
[השגת הראב"ד]: נתן צמר לצבע וכו' נתן עצים לחרש וכו' ואם ההוצאה יתירה וכו' אמר בעל הכלי וכו' עד אין שומעין לו
אמר אברהם: אין לזה טעם. עד כאן לשונו.
הלכה ה
המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, נתן הקמח לנחתום ועשאו פת נפולין, בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם דמיהן, מפני שהן נושאי שכר. לפיכך אם היה טבח מומחה ושחט בחנם, פטור מלשלם. ואינו מומחה אף על פי שהוא בחנם, חייב לשלם. וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו: יפה הוא ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחנם ראהו פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. טבח שעשה בחנם וניבל וכן שולחני שאמר: יפה ונמצא רע, וכן כל כיוצא בזה, עליהן להביא ראייה שהן מומחין, ואם לא הביאו ראייה משלמין.
הלכה ו
מקום שנהגו שיהיה הנוטע אילנות נוטל חצי השבח ובעל הקרקע חצי ונטע והשביח ונטע והפסיד, מחשבין לו חצי השבח שיש לו ומנכין ממנו מה שהפסיד ונוטל השאר. ואפילו התנה על עצמו שאם הפסיד לא יטול כלום, הרי זה אסמכתא, ואין מנכין לו אלא מה שהפסיד. היה מנהגם שיטול הנוטע מחצה ובעל הקרקע מחצה [אם] היה מנהגם שיטול האריס שליש, אם נטע הנוטע והשביח ורצה להסתלק, שנמצא בעל הקרקע צריך להוריד לה אריס, הרי בעל הקרקע מוריד אריס ויטול בעל הקרקע חציו ולא יפסיד בעל הקרקע כלום, ויטול האריס שליש, והשתות הנשאר של נוטע שהרי סילק עצמו ברצונו.
הלכה ז
הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם.
[השגת הראב"ד]: הנוטע אילנות לבני כו' עד הצבור עליהן
אמר אברהם: וכן נמי אם שתלא דיחיד. עד כאן לשונו.