הלכות שכירות פרק יא
הלכה א
מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו, שנאמר: ביומו תתן שכרו וגו'. ואם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה, שנאמר: ולא תבוא עליו השמש ואין לוקין עליו, שהרי הוא חייב לשלם. אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים, חייב ליתן בזמנו, ואם איחר לאחר זמן, עובר בלא תעשה. וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה.
הלכה ב
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו, שנאמר: ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה, עובר משום בל תעשוק, ומשום בל תגזול, ומשום לא תלין פעולת שכיר, ומשום לא תבא עליו השמש, ומשום ביומו תתן שכרו. אי זהו זמנו?
שכיר יום גובה כל הלילה, ועליו נאמר: לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ושכיר לילה גובה כל היום, ועליו נאמר: ביומו תתן שכרו. ושכיר שעות של יום גובה כל היום ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל (אותו) הלילה.
הלכה ג
נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו, אפילו איחרו עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר. נתנה בחצי היום, כיון ששקעה עליו חמה, עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות היא וחייב ליתן לו בזמנו.
הלכה ד
האומר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים, אמר להם: שכרכם על בעל הבית, שניהם אינן עוברין משום בל תלין: זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתן אצלו. ואם לא אמר להם: שכרכם על בעל הבית, השליח עובר. אין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו, אבל אם לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מה יתן לו, או שהמחהו אצל אחר וקבל, הרי זה פטור.
הלכה ה
המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו, אע"פ שכבר עבר בעשה ולא תעשה, הרי זה חייב ליתן מיד. וכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם, שנאמר: אל תאמר לרעך לך ושוב.
הלכה ו
כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר בעל הבית: נתתי לך שכרך והשכיר אומר: לא נטלתי כלום, תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה. אפילו היה השכיר קטן, השכיר נשבע ונוטל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר: לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך, נאמן לומר: שכרתיך ונתתי לך שכרך. וישבע בעל הבית היסת שנתן, או שבועת התורה אם הודה במקצת, כשאר הטענות. היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל לו כלום. וכן אם תבעו אחר זמנו אף על פי ששכרו בעדים, המוציא מחברו עליו הראייה. ואם לא הביא ראייה ישבע בעל הבית היסת. הביא ראייה שתבעו כל זמנו, הרי זה נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה. כיצד?
היה עושה עמו ביום שני עד הערב, זמנו כל ליל שלישי, וביום השלישי אינו נשבע ונוטל. ואם הביא עדים שהיה תובעו כל ליל שלישי, הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי, אבל מליל רביעי והלאה, המוציא מחברו עליו הראייה. וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום ה', הרי זה נשבע ונוטל כל יום ה'.
הלכה ז
בעל הבית אומר: שתים קצצתי לך והשכיר אומר: שלש קצצת לי, לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן, אלא המוציא מחברו עליו הראייה. ואם לא הביא ראיה, אע"פ שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך, הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ. ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש. במה דברים אמורים?
בששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו, אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו, או שלא נשאר לו אצלו אלא זה שאמר לו: הילך כדין כל הטענות.
הלכה ח
הנותן טליתו לאומן, אומן אומר: ב' קצצת לי והלה אומר: לא קצצתי אלא אחד, כל זמן שהטלית ביד האומן אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו, הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, ויכול לטעון שהיא בשכרו עד כדי דמיה. ואם יצאת טלית מתחת ידו או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו, המוציא מחברו עליו הראייה. ואם לא הביא ראייה, ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות, שאין זה כדין השכיר.
הלכה ט
שכיר הבא להשבע אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו כלל, אלא נשבע שלא נטל ויטול. ולכל הנשבעין אין מקילין, חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו: אל תצער עצמך, השבע וטול. אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעל הבית אומר: נתתיה, לא יטול אלא בשבועה. וכן כל הנשבע ונוטל אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת, לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה.