הלכות שכירות פרק יג

הלכה א

הבהמה אוכלת כל זמן שהיא עושה בגידולי קרקע, בין במחובר בין בתלוש. ואוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהיה פורקת ובלבד שלא יטול בידו ויאכילנה.

הלכה ב

כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה, שנאמר: לא תחסום שור בדישו. אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאין בין טהורין, ואחד הדישה ואחד כל שאר המלאכות של גידולי קרקע ולא נאמר שור בדישו, אלא בהווה. והחוסם את הפועל פטור. אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה. אפילו חסמה בקול לוקה. שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור, שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה.

הלכה ג

ישראל הדש בפרתו של גויים עובר משום בל תחסום. והגויים הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום. אמר לגויים חסום פרתי ודוש בה ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ, הרי שצמאה ואינו משקה אותה, פרס עור ע"ג הדייש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה. היה הדבר שהיא עושה בו רע לבני מעיה ומזיקה, או שהיתה חולה ואם תאכל מזה מתרזת מותר למנעה, שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי אינה נהנית.

הלכה ד

פרה של ישראל שהיה כהן דש בה בתרומה ובתרומת מעשר של ודאי, וכן פרות הדשות במעשר שני ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך, אינו עובר עליהן משום בל תחסום. אבל מפני מראית העין אם היו דשות בתרומה ומעשר שני, מביא מעט מאותו המין ותולה להן בקרסטלין שבפיהן.

[השגת הראב"ד]: וכן פרות הדשות וכו' עד סוף הפרק

אמר אברהם: דומה שהוא מפרש פרות המרכסות בתבואה כלומר עוברות על התבואה דרך הליכתן למקום אחר כדי לקצר הליכתן והמפרשים לא כך פירשו אלא תבואה שנשרית במים ורוצה להשיר קליפתה והוא חושלא. עד כאן לשונו.

הלכה ה

הדש במעשר שני של דמאי ובתרומת מעשר של דמאי ובגידולי תרומה, עובר משום בל תחסום.

הלכה ו

רשאי בעל הפרה להרעיב פרתו ולסגפה, כדי שתאכל הרבה מן הדייש, ורשאי השוכר להאכילה פקיעי עמיר, כדי שלא תאכל הרבה מן הדייש. כיוצא בו רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, ורשאין פועלין לטבול פתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, אבל אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, או לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית, ולא יהיה מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעל הבית, שהרי תשש כחו ותחלש דעתו ולא יעשה מלאכה בכח.

הלכה ז

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר: ויפרץ האיש מאד מאד.