הלכות שאלה ופקדון פרק ד

הלכה א

המפקיד אצל חברו בחנם ונגנב או אבד, הרי זה נשבע ונפטר, שנאמר: וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בו יד ואחר נגנב, שאם נגנב אחר ששלח יד בפקדון, חייב באחריותו.

הלכה ב

הואיל ופטר הכתוב את שומר חנם מן הגניבה קל וחומר מן האונסין הגדולים, כגון שבורה ושבויה ומתה. והוא שלא שלח יד בפקדון, אבל שלח יד בפקדון חייב באונסיו. כיצד דרך השומרים?

הכל לפי הפקדון: יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער, כגון הקורות והאבנים ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן, ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית, כגון שמלה וטלית, ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או במגדל ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהן.

הלכה ג

השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או אבד אפילו נאנס שם, כגון שנפלה דליקה ושרף כל הבית, הרי זה פושע וחייב לשלם. ואע"פ שהניח הפקדון עם שלו, אם ראוי לשמירה פטור. ואם אין המקום ראוי לשמירה חייב. בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים.

הלכה ד

הכספים והדינרין אין להם שמירה אלא בקרקע ויתן עליהם טפח עפר, או יטמנם בכותל בטפח הסמוך לקורה, אבל לא באמצע הכותל, שמא יחפרו הגנבים שם ויגנבו. אפילו נעל עליהם כראוי בתיבה או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו, הרי זה פושע וחייב לשלם. הורו מקצת המבינים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו במהרה, כגון לשונות של כסף ואין צריך לומר לשונות של זהב ואבנים טובות שאין להם שמירה אלא בקרקע, ולזה דעתי נוטה.

הלכה ה

המפקיד אצל חברו כספים ערב שבת בין השמשות, אינו חייב לטרוח ולקבור אותן עד מוצאי שבת ואם נתאחר למוצאי שבת כדי לקברן ולא קברן ונגנבו או נאנסו חייב. ואם ת"ח הוא אינו חייב עד שישהא אחר שיבדיל כדי לקברן.

[השגת הראב"ד]: ואם ת"ח הוא המפקיד

אמר אברהם: ואם ת"ח הוא הנפקד.

הלכה ו

הפקיד אצל חברו כספים בדרך להוליכם לביתו, או ששלח עמו מעות ממקום למקום, צריכין שיהיו צרורים ומונחים בידו או קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי. ואם קשרן בדרך הזאת אפילו נאנסו חייב לשלם, שהרי תחלתו בפשיעה. מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו והניחם במחיצה של קנים והיו טמונים בעובי המחיצה ונגנבו משם, ואמרו חכמים: אף על פי שזו שמירה מעולה לענין גניבה אינה שמירה כראוי לענין האש, ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בניין פושע הוא וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז

המפקיד אצל חברו בין כלים בין מעות ואמר לו: תן לי פקדוני ואמר לו השומר: איני יודע אנה הנחתי פקדון זה או באי זה מקום קברתי הכספים, המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד.

הלכה ח

כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות, על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד. אבל אם מסרן לבניו ובני ביתו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים, או לאחד מקרוביו שאינן שרויין עמו בבית ואין סומכין על שלחנו, ואין צריך לומר אם מסרן לאחר, הרי זה פושע וחייב לשלם אלא אם כן הביא השומר השני ראיה שלא פשע, כמו שביארנו. מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו ונתנם השומר לאמו והחביאה אותן ולא טמנה אותן ונגנבו, ואמרו חכמים: אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו, שכל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו הוא מפקיד. ואע"פ שלא אמר לה: פקדון הם, יש לו לטעון: כל שכן שהיא נזהרת בהן אם היתה סבורה שהן שלי. וכן אין אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר לה שהן פקדון, ואמרו חכמים: ישבע השומר שאותן המעות עצמן הן שנתנן לאמו, ותשבע האם שהחביאה אותן ונגנבו ויפטרו שניהם. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט

מכאן אתה למד: שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרין, שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור, שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד.

מעשה באחד שהפקיד כשות אצל אחד והיה לו לשומר כשות אחרת ואמר לשמשו: מזה הכשות תשליך לתוך השכר, והלך השמש והשליך מכשות של פקדון. אמרו חכמים: שהשמש פטור, שהרי לא אמר מזה השלך ומזה אל תשלך ודימה שהוא מראה מקום ואינו מקפיד ע"ז, וכן בעל הבית פטור, שהרי אמר לו מזה השלך ואינו משלם אלא דמי מה שנהנה בלבד. לפיכך אם נעשה השכר חומץ פטור מלשלם ובין כך ובין כך חייב השומר שבועה שכך אירע. וכן כל כיוצא בזה.