הלכות טוען ונטען - פרק א

הלכה א

הטוען את חברו במטלטלין והודה לו במקצת הרי זה משלם מה שהודה בו ונשבע על השאר מן התורה, שנאמר: אשר יאמר כי הוא זה. וכן אם כפר בכל ואומר לא היו דברים מעולם ועד אחד מעיד [שהוא חייב לו], הרי זה נשבע מן התורה. ומפי השמועה למדו: שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה. וכן למדו מפי השמועה: שעד אחד לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה.

הלכה ב

אין לך מחוייב שבועה מן התורה חוץ משלשה מי שהודה במקצת המטלטלין, ומי שחייבו עד אחד, והשומר שהרי נאמר בשומר: שבועת ה' תהיה בין שניהם. וכבר ביארנו שבועת השומרין בהלכות שכירות, וכל אחד מן השלשה נשבע ונפטר מלשלם, אבל כל הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונחבל ופוגם את שטרו וכיוצא בו, וכן כל הנשבעין בטענת ספק כגון השותפין והאריסין כולן נשבעין בתקנת חכמים. וכל אלו השבועות אף על פי שהן מדברי סופרים הרי הן כעין של תורה בנקיטת חפץ.

הלכה ג

הטוען מטלטלין על חברו וכפר בכל ואמר: לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר: אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך, או שטענו חטים והודה לו בשעורים, בכל אלו פטור משבועת התורה. אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר, ואינו כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ. וכבר ביארנו דרך שבועה של תורה ודרך שבועת היסת בהלכות שבועות.

הלכה ד

כל מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ונפטר, ואם לא רצה להשבע יורדין לנכסיו וגובין מהם כל מה שתבע חברו עליו, שהרי התובע אומר לו: איני זז מדין תורה או השבע או תן לי. ויש לו להחרים על מי שטען עליו דבר שאינו כן ונותן. אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהן, אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך את השבועה, שהרי הנתבע אומר לו: השבע וטול כמו שתקנו לך, ואם לא רצה להשבע ילך לו. והורו רבותי שאם אמר התובע: איני רוצה בתקנה זו שתקנו לי חכמים אלא הריני כשאר התובעים, הרי זה משביע את הנתבע היסת ואם רצה להפכה על התובע, מחייבין את התובע להשבע או ילך לו.

הלכה ה

היה מחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין, כגון הנשבעין על טענת ספק או מן הנשבעין היסת ולא רצה להשבע משמתין אותו שלשים יום. אם לא בא ולא תבע נידויו, מלקין אותו מכת מרדות. וכל מי שחלה עליו שמתא שלשים יום, מכין אותו מכת מרדות ואחר כך מתירין נדויו, ואין יורדין לנכסיו לפי שאינו מחוייב שבועה מן התורה.

הלכה ו

כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפוך השבועה על התובע, הרי התובע נשבע היסת ונוטל מחברו. ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחברו אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת. ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד, אבל שבועה של תורה או של דבריהם שהיא כעין של תורה, אין הופכין שבועתן.

הלכה ז

אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי, אבל על טענת ספק פטור. כיצד? כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או שאמר: מנה הלויתיך וכמדומה לי שלא פרעתני, אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה, או צוה לי בפני עדים שיש לי אצלך מנה, דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו, חשבתי מעות ומצאתי חסר שמא אתה הטעיתני בחשבון, והנתבע אומר: אין לך בידי כלום, הרי זה פטור אף משבועת היסת. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד]: אין משביעין וכו' עד וכן כל כיוצא בזה

אמר אברהם: בזה איני מודה לו כי היא טענת ברי ועל זו אמר ר"א בן יעקב פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו שהעמיד אותה בבא בטענת עצמו והוא שאמר כך צוה לי אבא שאם אמר ברי לי שאני יודע על זה אמרו מה לי הוא מה לי אביו ואפילו לרבנן. עד כאן לשונו.

הלכה ח

כור חטים יש לי בידך בודאי, והנתבע אומר: איני יודע שמא יש לך שמא אין לך, הרי הנתבע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ונפטר, לפי שלא חייב עצמו בודאי. וכן כל כיוצא בזה. כור חטים יש לי בידך בודאי, והנתבע אומר: איני יודע אם חטים הוא או שעורים הרי זה נשבע היסת שאינו יודע, ומשלם שעורין. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד]: כור חטים יש לי בידך וכו' עד וכן כל כיוצא בזה

אמר אברהם: זה אינו שאינו משלם שעורים והיינו דרבה בר נתן אלא אם כן תפס ואיכא דדחו לה דכיון דהאידנא איכא שבועת היסת אי אשתבע דלא ידענא אי חטים הוו או שעורים הוו הא אודי הודאה גמורה דאית ליה כל דהוא ולא דחייה הוא הילכך משלם ויש לו פנים אבל הוא היה צריך לגלות. עד כאן לשונו.

הלכה ט

מנה יש לי בידך בודאי, והנתבע אומר: כן היה לך בידי, אבל איני יודע אם החזרתי לך או עדיין לא החזרתי לך, חייב לשלם ולא ישבע התובע כלל אפילו שבועת היסת. מפני שהוא יודע בודאי שהוא חייב, והרי זה טוען אותו טענת ודאי ונסתפק אם נפטר או לא נפטר. וכן כל כיוצא בזה. אבל אם אין לו תובע והודה מעצמו ואמר: גזלתיך או הלויתני מנה, אביך הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אם החזרתיו או לא החזרתיו, אינו חייב לשלם, ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם.

הלכה י

מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, השבע היסת ולך, השבע אתה היסת וטול, ואמר התובע: איני רוצה להשבע, הרי הנתבע אומר לו: השבע וטול או תלך בלא כלום, ואין שם הפוך אחר. ויש לו להחרים סתם על מי שהוא חייב לי ולא יתן לי.

הלכה יא

הורו רבותי שכל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפילו היסת, יש לו להחרים סתם קודם שישבע על מי שיטעון עליו דבר שאינו חייב בו כדי שישביע אותו בחנם, ויענה המשביע אמן ואחר ישבע. ותקנה טובה לבעלי דינין כדי שימנעו מטענת שקר ולא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה ולא ישיאו שמע שוא.

הלכה יב

כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה מדברים שאם יודה בהן יתחייב ממון. ועד היכן כח גלגול?

עד שיאמר: ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי, בעבד עברי ועדיין עבדי אתה, וכבר ביארנו שאין מגלגלין על השכיר.

הלכה יג

מי שנתחייב שבועה אפילו היסת והתחיל התובע לגלגל עליו דברים אחרים שלא טען אותם, וראה הנתבע כך ואמר: איני רוצה להשבע אלא הריני משלם הטענה הראשונה שנתחייבתי על כפירתה שבועה, אין שומעין לו, אלא אומרים לנתבע: או תן לו כל מה שגלגל עליך מטענות הודאיות או השבע והפטר.

[השגת הראב"ד]: מי שנתחייב שבועה וכו' עד השבע והפטר

אמר אברהם: ואם זה שנתחייב היסת ורואה שמגלגלין עליו הרבה והפך השבועה אם נאמר כבר פטר עצמו מן השבועה או נאמר לו או השבע לו על הכל או תהפך עליו את הכל שישבע ויטול שהרי אתה חייב לו שבועת היסת אף על הגלגולים כמו על הטענה הראשונה זה המחבר האריך וקיצר ואני רואה כי זה הוא הדין או ישבע על הכל או יהפך על הכל וישבע זה ויטול ולא יפטר בהפוכו מן הגלגולים ואם אמר הנתבע על הגלגולין אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה השבע וטול הרשות בידו. עד כאן לשונו.

הלכה יד

הטוען את חברו טענות הרבה אין משביעין אותו על כל טענה וטענה, אלא שבועה אחת על הכל. נתחייב שתי שבועות על שתי טענות קלה וחמורה, משביעין אותו על החמורה ומגלגלין בה שאר דברים.

הלכה טו

כל הטוען את חברו טענה שאם הודה אינו חייב לשלם ממון, אע"פ שכפר אין מחייבין אותו שבועת היסת ולא חרם סתם. כיצד?

אמרת שתתן לי מנה לא היו דברים מעולם, אין משביעין אותו היסת ולא חרם, שאילו הודה בדבר זה אינו חייב כלום. אתה קללת אותי, אתה הוצאת עלי שם רע, לא היו דברים מעולם אין מחרימין על זה. וכן כל כיוצא בזה מדברים אלו.

הלכה טז

אתה חבלת בי לא היו דברים מעולם, הרי זה נשבע היסת, שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם שבת ורפוי ובשת. אתה ביישתני לא היו דברים מעולם, אם היו במקום שגובין בו קנסות, הרי זה נשבע היסת, שאילו הודה היה משלם הבושת.

[השגת הראב"ד]: אתה חבלת וכו' עד משלם שבת ורפוי ובשת

אמר אברהם: איני מוצא קנס בחבלות ואם מפני שאין דנין חבלות בבבל גם שבת ורפוי ובשת אין דנין ועוד שהרי בית דין מנדין עד שיפייס בעל דינו. עד כאן לשונו.

הלכה יז

במה דברים אמורים שהמודה בקנס פטור?

כשהודה בדבר שחייב עליו קנס, כגון שאמר: חבלתי בזה, אבל אם אמר חבלתי בזה והביא עלי עדים בבית דין וחייבוני ליתן כך וכך בנזקו, הרי זה חייב לשלם. לפיכך אם טען הטוען שבית דין חייבוך לשלם לי מאה דינרין משום שחבלת בי והוא אומר: לא היו דברים מעולם, הרי זה נשבע היסת, וכן כל כיוצא בזה.