הלכות טוען ונטען - פרק ה

הלכה א

ואלו דברים שאין נשבעין עליהן מן התורה: הקרקעות, והעבדים, והשטרות וההקדשות. אע"פ שהודה במקצת, או שיש עליו עד אחד, או ששמר וטען טענת השומרין הרי זה פטור, שנאמר: כי יתן איש אל רעהו, פרט להקדש, כסף או כלים, פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו לקרקעות. וכן יצאו שטרות שאין גופן ממון ככסף וככלים ואינן אלא לראיה שבהן. ועל כלן נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי, חוץ מן ההקדשות שאף על פי שאינו חייב עליהם שבועה מן התורה, תקנו חכמים שישבע עליהם כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות.

הלכה ב

שתי שדות מכרת לי לא מכרתי לך אלא אחת, שני עבדים או שני שטרות יש לי בידך אין לך בידי אלא שטר אחד או עבד אחד, הרי זה נשבע היסת. וכן אם טען ואמר: חצר זו או עבד זה או שטר זה שיש לי בידך שלי הוא ואתה מכרתו לי, והנטען אומר: לא היו דברים מעולם. בין שהביא הטוען עד אחד בין שלא הביא, הרי זה נשבע היסת ונפטר. וכן החופר בשדה חברו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר: לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר: לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר: לא חפרתי כלום, הרי זה נשבע היסת על הכל.

[השגת הראב"ד]: וכן החופר בשדה וכו' עד הרי זה נשבע היסת על הכל

אמר אברהם: נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת. עד כאן לשונו.

הלכה ג

טענו כלים וקרקעות בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה במקצת הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים, בכל אלו נשבע היסת. אבל אם הודה במקצת כלים וכפר במקצתן עם כל הקרקעות, מתוך שהוא חייב שבועה על מקצת הכלים שכפר בהן, נשבע אף על הקרקעות שטענו עמהן שהכל טענה אחת. וכן הדין בטענו כלים ועבדים או כלים ושטרות, הכל דין אחד הוא.

הלכה ד

טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה יבשה העומדת להקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן, הרי זה נשבע עליהם כשאר המטלטלין. והוא שאינן צריכין לקרקע, שכל העומד להבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודייה, אבל אם היו צריכים לקרקע, חרי הן כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהן אלא היסת.

[השגת הראב"ד]: טענו ענבים וכו' עד ואין נשבעין עליהן וכו'

אמר אברהם: המחבר פוסק כרבי מאיר והרב פוסק כחכמים ואולי מפני מה שאמרו בכתובות סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי והרב ז"ל הלא ראה כל זה ואפשר שאין למדין שבועה לשאר דברים שהרי עבדים של יתומים נדונין כמטלטלין ולענין שבועה אין נשבעין עליהן עד כאן לשונו

הלכה ה

הטוען על חברו ואמר לו: שני חדשים שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר שני חדשים, והוא אומר: לא שכנתי אלא חדש אחד הרי זה מודה במקצת, ואם היה שכר החדש שכפר בו שוה שני כסף נשבע. שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין.

הלכה ו

שטר מסרתי לך ועשרה דינרין היו לי בו ראיה לא היו דברים מעולם, ישבע היסת. הפך עליו, הרי זה נשבע היסת שהיתה בו ראיה לעשרה דינרים ואבדו באבדת השטר ויטול. ואם אמר הנתבע: אמת מסרת לי ואבד, הרי זה פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור, כמו שבארנו בהלכות חובל.

[השגת הראב"ד]: שטר מסרתי לך וכו' עד כמו שבארנו בהלכות חובל

אמר אברהם: תימה גדול הוא זה ואולי ברשותו הוא וכופר הוא בו ואם פטרוהו משבועת התורה משבועת פשיעה ומשבועה שאינה ברשותו לא פטרוהו. עד כאן לשונו.

הלכה ז

האומר לחברו שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו, וזה אומר: איני מוצא שטרי או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא, כופין אותו להוציאו.

הלכה ח

טען שאבד השטר, מחרימין אותו חרם סתם. טען זה שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו בו זכות אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ושאבד ממנו. וכזה הורו רבותי.

הלכה ט

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אחד, הבא בטענת עצמו או בטענת אביו, לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבדה. וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע, שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה. נמצאת אומר: קטן שאמר לגדול: מנה לי בידך או אבא היה לו בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמשים או אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שיש לו, הרי זה פטור משבועת התורה. אבל אם שמר לקטן וטען שאבד, הרי זה נשבע שבועת השומרין, לפי שאינו נשבע מחמת טענה. וכן אם הודה שהיה שותף לקטן או אפוטרופוס עליו, יעמידו בית דין אפוטרופוס לקטן וישבע השותף וכיוצא בו בטענת שמא.

[השגת הראב"ד]: וכן אם הודה שהיה וכו' עד טענת שמא

אמר אברהם: נראין הדברים שנמסר החפץ לידו לשמירה מחיי אביו וכן השותף שהיה מחיי אביו והאפוטרופוס שמינוהו בית דין ומסתלק כשהוא קטן וזה אינו מן המנין שבית דין משביעין אותו. עד כאן לשונו.

הלכה י

הורו רבותי: שאין נשבעין על טענת קטן שבועה של תורה, אבל שבועת היסת נשבעין. ואפילו היה קטן שאינו חריף לענין משא ומתן, נשבעין היסת על טענתו, שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם. ולזה דעתי נוטה ותקון עולם הוא. נמצאת למד: שהקטן שטען על הגדול, בין שהודה במקצת בין שכפר בכל בין שהיה שם עד בין שלא היה שם עד, הרי זה נשבע היסת ואינו יכול להפוך על הקטן, שאין משביעין את הקטן כלל. ואפילו חרם סתם אינו מקבל לפי שאינו יודע עונש השבועה.

הלכה יא

קטן שטענו הגדול, אם טענו בדבר שיש לו הנייה לקטן כגון עסק משא ומתן והודה הקטן, נפרעין מנכסיו. ואם אין לו, ימתין עד שיהיה לו וישלם. ואם כפר הקטן, ממתינין עד שיגדיל וישבע היסת. ואם טענו בדבר שאין לקטן הנייה כגון נזקין וחבלות, אע"פ שמודה ואף על פי שיש לו ממה ישלם פטור ואפילו לאחר שהגדיל. ואם היה התובע מן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר וכיוצא בו שיש הנייה לקטן שישתכר לו שכיר, הרי זה נשבע ונוטל מן הקטן. אבל חנוני שנשבע על פנקסו, אינו נשבע ונוטל מן הקטן, שאין לקטן בזה הנייה שהרי חייב ליתן לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו, וזה החנוני הפסיד על נפשו שנתן ממונו על פי קטן. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יב

החרש והשוטה אין נזקקין להן לכל טענה: לא לטענתן על אחרים ולא לטענת אחרים עליהן, לא לשבועה קלה ואין צריך לומר שבועה חמורה או תשלומין, אבל הסומא הרי הוא כבריא לכל דבר בענינים אלו ונשבע כל מיני שבועות ונשבעין על טענתו.