הלכות טוען ונטען - פרק ח
הלכה א
כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אע"פ שהביא התובע עדים שהמטלטלין הללו ידועין לו. כיצד?
בגד זה או כלי זה שבידך או שבתוך ביתך שלי הוא, או הפקדתיהו אצלך, או השאלתיהו לך והרי העדים שהן יודעין אותו מקודם ברשותי. והנתבע אומר: לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה, הרי זה הנתבע נשבע היסת ונפטר.
הלכה ב
טען שהוא משכון בידו, יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל, כמו שביארנו.
הלכה ג
במה דברים אמורים? בדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר כגון בגדים ופירות וכלי תשמיש הבית ודברים של סחורה וכיוצא בהן, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שהן תחת ידו של זה ואף על פי שלא השאילו כלי זה ולא השכירו לו בעדים, הרי הן בחזקת בעליהן. כיצד?
ראובן שהיה לו כלי העשוי להשאיל ולהשכיר ויש לו עדים שהוא ידוע לו והרי אותו הכלי תחת יד שמעון, וראובן טוען שהוא שאול או שכור, ושמעון טוען: אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, אתה משכנתו בידי, אינו נאמן, אלא ראובן נוטל כליו ונשבע היסת על טענת שמעון. ואפילו מת שמעון הרי ראובן נוטל כליו. והורו הגאונים: שישבע היסת שטוענין ליורש.
הלכה ד
במה דברים אמורים?
כשהיה כלי זה נראה ועומד ביד שמעון אבל אם ראובן טען ואמר לשמעון: כלי פלוני יש לי בידך ושכור הוא הוציאו אלי והרי יש לי עדים שהוא ידוע לי, ואמר לו שמעון אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה, נאמן ונשבע שמעון היסת ונפטר. מתוך שיכול לומר: לא היו דברים מעולם ואין בידי כלום, נאמן לומר שישנו אצלי ואתה מכרתו לי.
הלכה ה
אין כל הדברים האלו אמורים אלא שהיה בעל הכלי טוען: אני הפקדתיו אצלך או השאלתיהו אצלך, אבל אם טען שכלי זה היה שלי ונגנב או אבד או נגזל והביא עדים שהוא ידוע לו, וזה שתחת ידו אומר: איני יודע אבל אחרים מכרוהו לי או נתנוהו לי במתנה, אף על פי שהוא מדברים שעשויין להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו ביד זה שהוא בידו ואינו נשבע כלל, שהרי אין לו טוען.
הלכה ו
יצא לבעלים הראשונים חזקה מכליהן שנגנבו, ישבע זה בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזור הכלי לבעלים הראשונים, כמו שבארנו בהלכות גניבה. טען: אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה, אע"פ שיצא לו שם גניבה אם לא היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הרי זה נשבע היסת ויעמוד הכלי בידו. מכאן אתה למד לכל מי שיש לו מטלטלין בידו, אף על פי שיכול לומר שלקוחין הן בידי וישבע היסת ויפטר, אם אמר: שלך הן אבל חייב אתה לי כך וכך, ישבע בנקיטת חפץ ואח"כ יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין.
הלכה ז
מי שהיו בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אע"פ שהודה ואמר לו: יודע אני שהם שלך, אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי במתנה, אין מוציאין אותן מידו אפילו הביא זה עדים שהיו ידועין לו, שאדם עשוי למכור את כליו.
[השגת הראב"ד]: מי שהיו וכו' עד שאדם עשוי למכור את כליו
אמר אברהם: לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא היה יכול לטעון ועוד הרי לא טען רבא ליורש בספרא דאגדתא. עד כאן לשונו.
הלכה ח
טען זה עליו ואמר: שאני השכרתים לך או השאלתים לך, מוציאין אותן מידו. ואם היו מדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר, הרי זה נשבע היסת שלא השאיל לו ולא השכיר לו אלא מפלוני לקח ויעמיד כליו בידו.
הלכה ט
אל תטעה בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים. שכל הדברים ראויין להשאיל ודרכן להשאיל, אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו ראויין להשאיל. אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הם הכלים שבני אותה מדינה עושין אותן מתחלת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן והרי הן לבעליהן כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים, כך אלו הכלים עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן, כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות, וכגון כלי נחשת הטוח בזהב ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו. שעשיית אלו הכלים אינן למכירת עצמן ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן וליטול שכרן. וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משכירו תמיד ומשאילו והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר, הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר.
הלכה י
וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילוהו, הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר, כגון סכין של שחיטה. לפיכך אפילו באו בני אדם והעידו שהשאילו או השכירו זה, אין מבטלין בהן חזקתן אלא הרי הן ככל הכלים. ראיה לדברינו: שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. ולולי שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשויים להשאיל לא הוציא מתחת ידי יתומים. הא שאר הזוגות ושאר הספרים אינן בכלל דין זה אף על פי שהן ראויין להשאיל ולהשכיר. ודבר זה עיקר גדול בדין והוא דבר של טעם שראוי לסמוך עליו ולדון בו וברור הוא למוצאי דעת וראוי לדיין לשום אותו לנגד עיניו ולא ילוז.
[השגת הראב"ד]: ראיה לדברינו וכו' עד סוף הפרק
אמר אברהם: אחר כל ההתראות והאזהרות האלה אשר התרה זה המחבר ואשר שם לרבים וגדולים טועים חזר הדין לכל דבר שאין כל אדם מקפיד עליו מלהשאילו או מפני בלאותו הרי הוא מדברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר.