הלכות טוען ונטען - פרק ט
הלכה א
האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, אחד כלים העשויים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים. כיצד? ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו והוא טוען ואומר: לתקן נתתיו לך. והאומן אומר: לא בא לידי אלא במכירה או מתנה, או שטען: אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו. אע"פ שמסרו לו שלא בעדים, בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע בעל הבית היסת על טענתו. ויש גאונים שדנו אע"פ שלא הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו, הואיל וראה כליו ביד האומן והרי האומן מודה לו שהיה שלו ומכרו לו נאמן. אבל אם אמר: לא היו דברים מעולם ושלי הוא הכלי, נאמן האומן ונשבע היסת. ואם הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו, אין האומן נאמן. ודין זה פלא הוא בעיני.
הלכה ב
לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען ואמר: כלי פלוני נתתיו לו לתקן והאומן אומר: חזרת ומכרתו או נתתו לי, האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר: לא היו דברים מעולם. ואפילו מסרו לתקן בעדים האומן נאמן, מתוך שיכול לומר: החזרתי, שהמפקיד אצל חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים. לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר ואין מחייבין אותו להוציא הכלי. ואם הוציאו, הואיל ונראה הרי בעל הבית מביא עדים שהוא שלו ונוטלו אף על פי שמסרו לו בלא עדים, כמו שבארנו. לפיכך אם טען האומן ואמר: שתים קצצת לי בשכרי, ובעל הבית אומר: לא קצצתי לך אלא אחת, אם היה הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן אין לו בו חזקה ואינו יכול לטעון שהוא לקוח בידו, הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה, כמו שבארנו בשכירות ונותן. ואם אין הכלי נראה בפניהם, הואיל והאומן נאמן לומר: לקוח הוא בידי, יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין, כמו שבארנו.
הלכה ג
אומן שירד מאומנותו ובן האומן, הרי הן כשאר כל אדם ויש להן חזקה בכל המטלטלין, כמו שבארנו.
הלכה ד
מי שנכנס לביתו של חברו בפני בעל הבית ויצא וכלים טמונין תחת כנפיו והעדים רואין אותו. ולאחר זמן תבעו בעל הבית ואמר לו: החזר לי כלים שהשאלתיך והרי העדים, והוא אומר: לקוחין הן בידי, אינו נאמן. ונשבע בעל הבית היסת על טענתו שלא מכרן ולא נתנן ויחזירו בית דין הכלים לבעל הבית. במה דברים אמורים?
בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, וזה שהוציא הכלים תחת כנפיו אין דרכו להצניע, ואותן הכלים אין דרך בני אדם להצניען, לפיכך חייב להחזיר לפי שלא הצניען אלא לכפור בהן. אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו אע"פ שאין זה צנוע ואין דרך אותן הכלים להטמינן תחת הכנפים, הרי זה נשבע היסת שהן לקוחין בידו. וכן אם יצא בהן מגולין בפני עדים, אף על פי שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו, הרי זה נאמן לומר: לקוחין הן בידי, שמא נצטרכו לו מעות ומכר. ובלבד שלא יהיו מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר. אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לעולם הן בחזקת בעליהן, כמו שבארנו. ואע"פ שהוציאן מגולין ואף על פי שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, הואיל ויש לו עדים שזה הכלי עשוי להשאיל ולהשכיר בלבד ידוע הוא לו, מוציאין אותן מיד זה על כל פנים עד שיביא ראיה שמכרו לו או נתנו לו במתנה כדין קרקעות.
הלכה ה
אפילו מת זה שהכלי תחת ידו, מוציאין אותו מיד היורש בלא שבועה, שכיון שאין לאביו לטעון שלקחו או שהוא משכון כך אין זה יכול להשביעו. ואם טען היורש טענת ודאי ואמר: בפני נתנו לאבי או מכרו לו, הרי בעל הבית נשבע היסת כשאר כל הנשבעין. וכבר בארנו שיש מי שהורה שישבע בעל הבית היסת ואחר כך יחזיר כליו מיד היורש, ואין דעתי נוטה לזה.
[השגת הראב"ד]: וכבר בארנו שיש מי שהורה וכו' עד ואין דעתי נוטה לזה
אמר אברהם: חיי ראשי אני איני אומר כן אלא כל נוטל נשבע בנקיטת חפץ ואפילו דברים הראויים להשאיל ולהשכיר אין מוציאין אלא בשבועה בנקיטת חפץ חוץ מראוהו שהטמין כליו תחת כנפיו ויצא בענין שנאמר: בו שאינו נאמן לומר לקוחים הם בידי הואיל והעדים מעידים על הענין ההוא. עד כאן לשונו.
הלכה ו
מי שלקח קרדום ואמר: הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי וכרת הדקל, הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו. ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו, נשבע זה הכורת היסת שהוא שלו ונפטר. וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין. וכן היורד לשדה חברו ואכל פירותיה שנה או שנתים והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא ואכל והרי העדים שאכל, והיורד אומר: ברשותך ירדתי לאכול פירותיה, הרי זה האוכל נאמן ונשבע היסת על כך, חזקה היא שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו. אע"פ שהקרקע בחזקת בעליהן, אין הפירות בחזקת הבעלים. שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר: לזה שאכל: הבא שטרך, ואין צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות, שמתוך שיכול לומר: לקוחה היא בידי, נאמן לומר: לפירות ירדתי וישבע היסת.
[השגת הראב"ד]: מי שלקח קורדום וכו' עד הרי הוא כשאר מטלטלין
אמר אברהם: אנו מפרשים ואגדריה לדקלא פלניא בלקיטת הפירות כמו הגודר בתמרים ולקט הפירות והלך לו. עד כאן לשונו.
הלכה ז
שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם. זה אומר: הכל שלי, וזה אומר הכל שלי, כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו. ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חברו ונוטל בלא שבועה.
הלכה ח
זה אומר: כולה שלי וזה אומר: חציה שלי, האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, וזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. מכאן אתה למד לכל הנשבעין ליטול בין שבועה קלה בין שבועה חמורה, שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אף על פי שטוען יותר.
הלכה ט
היו שנים אדוקין בטלית זה אומר: כולה שלי וזה אומר: כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חברו שכל מה שנטל כדין נטל.
הלכה י
היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית וזה בחוטין שבשפת האחרת, חולקין כלה בשוה אחר שנשבעין. וכל חלוקה האמורה כאן בדמים, לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימיתו הבהמה.
הלכה יא
היה אוחז האחד את כולה וזה מתאבק עמו ונתלה בה, הרי זו בחזקת האוחז את כולה.
הלכה יב
באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חברו בפנינו ושתק השני, אף על פי שחזר וצוח, אין מוציאין אותה מידו. כיון ששתק בתחלה, הרי זה כמודה לו. חזר השני ותקפה מראשון, אע"פ שהראשון (לא) צוח מתחלה ועד סוף חולקין.
[השגת הראב"ד]: באו שניהם אדוקין וכו' עד חולקין
אמר אברהם: אין טעם לזה. עד כאן לשונו.
הלכה יג
באו שניהם אדוקין בטלית ואמרנו להם: צאו וחלקו את דמיה, יצאו וחזרו והרי היא תחת יד אחד מהן, זה טוען: הודה ונסתלק ממנה, וזה טוען: שמכרתיו לו או נתגבר עלי וחטפה, המוציא מחברו עליו הראיה. ואם לא הביא ראיה, ישבע זה שהיא שלו ויפטר. וכן כל כיוצא בזה.