הלכות גירושין פרק י

הלכה א

כל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט בטל, או אינו גט, או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה, ועדיין היא אשת איש גמורה. ואם נשאת תצא והולד ממזר, ואם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה. חוץ מן המגרש את אשתו ואמר לה: הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל, שאע"פ שאין זה גט, הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן, שנאמר: ואשה גרושה מאישה, אמרו חכמים: אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל, נאסרה לכהונה וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהם.

[השגת הראב"ד ז"ל]: וזהו ריח הגט וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא הכל שוין בדבר זה שיש מקומות הרבה שאין מוכיח לפסלות הגט ויאמרו הותרה גרושה לכהן וכן אם קדשה אחר באותו הגט צריכה גט משני ואסורה לשניהם. עד כאן לשונו.

הלכה ב

וכל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד, ונפסלה בו מן הכהונה מדברי תורה, ולא תנשא לכתחלה, ואם נשאת לא תצא והולד כשר. וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה. ואם אי אפשר לכתוב אחר והיה הבעל ותיק וגירש מעצמו הרי זה משובח אם אין לו בנים, אבל אם יש לה בנים לא יוציא מפני פסול הגט, שמא יוציא לעז על בניו.

הלכה ג

וכל מקום שאמרנו בחיבור זה: הרי זה ספק גירושין, או שהיא ספק מגורשת לא תנשא, ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר, מפני שהיא ספק ערוה. וכן אם גירש את אשתו בגט פסול, או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה, ואינו צריך לחדש הנישואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין.

הלכה ד

כל מי שנשאת בגט בטל הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהן, כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, וצריכה גט מן הראשון להתירה לשאר העם, ונאסרה על שניהם לעולם, אע"פ שנבעלה בשגגה, כדי שלא יאמרו: החזיר זה גרושתו אחר שנשאת, ואם עבר אחד משניהן והחזירה יוציא.

הלכה ה

וכן הדין באשה שבאו עדים שמת בעלה ונשאת, ואחר כך בא בעלה בין שהיה בעלה פקח בין שהיה חרש, בין שנשאת לפקח בין שנשאת לחרש שאין קדושיו קדושין גמורים תצא משניהם וצריכה גט מזה ומזה ונאסרה על שניהם עולמית.

הלכה ו

הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני, שאין קידושין תופסין בעריות. ואין חוששין שמא יאמרו: אשת איש יוצאה בלא גט, כיון שלא נשאת יאמרו: תנאי היה בקידושין ולא נתקיים.

הלכה ז

האשה שנשאת ואחר כך נמצא הגט בטל, או בא בעלה אחר ששמעה שמת אין הבעל הראשון והשני זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה, וכל פירות שאכלו שניהן אחר שנשאת אין מוציאין מהן, ואין לה כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה ולא מזונות לא על זה ולא על זה. ואם נטלה מזה או מזה – תחזיר. וכל מה שבלה או אבד מנכסיה ואפילו מנכסי צאן ברזל אין מוציאין אותן לא מזה ולא מזה, והולד מן השני ממזר. ואם בא עליה הראשון קודם שגירש השני הרי הולד ממזר מדבריהם. גירשה השני ונטלה ממנו כתובה, ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל אין מוציאין מידה מה שנטלה לא מן המזונות ולא מן הכתובה.

הלכה ח

וכן הדין באחין שקדש אשה והלך אחיו ושמע בו שמת ויבם את אשתו ואחר כך בא תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וכן אם קדש אשה והלכה למדינה אחרת, ושמע שמתה ונשא אחותה ואחר כך נודע שלא מתה צריכות שתיהן ממנו גט וכל הדרכים האלו בהן.

הלכה ט

אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ושמע בה שמתה ונשא אחותה, ונמצאת אשתו קיימת אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מותרת. וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר ונמצאו ערוה אינן צריכות גט, שאין קדושין תופסין בעריות.

הלכה י

ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט?

שמא יאמרו: תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה. והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה, כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו.

הלכה יא

כתב הסופר וטעה ונתן גט לאיש ושובר לאשה, או שטעו הן ונטל הבעל הגט ונטלה היא השובר וכמדומה להן שנתגרשה, ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, אם לא נשאת הרי זו אינה מגורשת ונתגלה הדבר שעדיין לא נתגרשה, ויתן לה הגט בפנינו ותהיה מגורשת משעת נתינתו, ואם נשאת ואחר כך הוציא הבעל את הגט ואמר: עדיין לא נתגרשה, שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה אין שומעין לו לאסרה על בעלה, אלא הרי זו בחזקת גרושה ונפל הגט מידה ומצאו זה, והרי בא לאסרה על הבעל השני.

הלכה יב

המוציא את אשתו משום שם רע, או משום שהיא פרוצה בנדרים, אומרין לו: הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי לייסרה, ודע אתה שאין אתה מחזירה לעולם. ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה לעולם?

גזירה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו, ויאמר הראשון: אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה, ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים, שנמצא הגט בטל למפרע, לפיכך אומרים לו: גמור בלבך לגרשה שאין זו חוזרת לך לעולם. ואם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא.

הלכה יג

וכן המוציא את אשתו משום אילונית, או משום שרואה דם בכל עת תשמיש הרי זה לא יחזיר לעולם. שמא תנשא לאחר ותלד האילונית ותתרפא הנדה ויאמר: אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה, ונמצא הגט בטל והבנים ממזרים. ואם עבר והחזיר לא יוציא.

הלכה יד

שליח שהביא גט חוץ לארץ ואמר: בפני נכתב ובפני נחתם הרי זה לא ישאנה, שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה. וכן עד אחד שהעיד לאשה שמת בעלה ונשאת על פיו, הרי זה לא ישאנה. וכן החכם שאסר את האשה על בעלה בנדר, הרי זה לא ישאנה. וכן הנטען על השפחה ונשתחררה, על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא ישאנה. וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל, אע"פ שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר הרי זה לא ישאנה. וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם.

הלכה טו

וכולן שהיו להן נשים ומתו נשותיהן או שנתגרשו, והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשם, הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה. וכן אם הלכו נשים אלו ונשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה.

הלכה טז

וכל אחת מהן מותרת להנשא לבן העד שהעיד לה, או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה או לשאר קרובין, שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר. ומותרת האשה להנשא לאחד מעדי גירושיה או מעדי מיאוניה, או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם, שאין חוששין אלא לעדות אחד. ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה.

הלכה יז

המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר, בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין, הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות, ואפילו ראו אותו שנתן לה מעות. שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות, והרי בידו לעשותה בעילת מצוה, לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני.

הלכה יח

נתייחד עמה בפני עדים, והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים, אלא יתייחד בפניהן ויבעול, כמו שבארנו. לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת. ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה, שהרי אין לבו גס בה.

הלכה יט

הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו, שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו, שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה. ויש מי שהורה, שודאי שחררה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהן. שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא ובאשתו היא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות, או יפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים, הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קדושין. ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל, והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: עד שיודע בודאי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בגויים ודאי הוא כדבריו שהרי אין בידו לגיירה אבל בשפחתו שיש בידו לשחררה דבריהם קרובים ולא שביק היתירא ואכיל איסורא אלא א"כ הוחזק בפריצות עריות, העמד בני ישראל ובנות ישראל על חזקתן ובחזקת כשרות הן שלא יתפרצו בפני עדים לזנות ודברי הגאונים ז"ל קיימים הם. עד כאן לשונו.

הלכה כ

מי שהוחזקה אשת איש בין מן הנשואין בין מן האירוסין, ויצא שמה בעיר מגורשת, אפילו רוב העיר או כולה מעבירין קול שנתגרשה אין חוששין לה והרי היא בחזקתה. אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת והוחזק הקול בבית דין, שהרי היא מקודשת בספק, כמו שבארנו, ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה מאותן הקידושין שהקול אסרה והקול התירה והרי זו מגורשת.

[השגת הראב"ד ז"ל]: הקול אסרה והקול התירה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא נראה כן בגמרא אלא כשיצאו ב' קולות יחד מפני שהוא קול ושוברו עמו.

הלכה כא

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה, ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר וגו'. ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שנייה אם שנאה ישלחנה.

הלכה כב

אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה, שנאמר: גרש לץ ויצא מדון. ואשה שנתגרשה משום פריצות, אין ראוי לאדם כשר שישאנה, שלא יאמרו: זה הוציא רשעה מביתו וזה מכניסה.

הלכה כג

מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט ותהיה מגורשת, אבל אם נשתטית, אינו מוציא עד שתבריא. ודבר זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא תהא הפקר לפרוצין, שהרי אינה יכולה לשמור עצמה. לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה. ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה, שאין כח בבן דעת, לדור עם השוטים בבית אחד. ואינו חייב לרפאותה ולא לפדותה. ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולהטפל בה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ואינו חייב לרפאותה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואם בת רפואה היא למה לא יתחייב לרפאותה וכמה יש שמשתטות מכח חולי וחוזרות ומתרפאות

[השגת הראב"ד ז"ל]: הרי זו מגורשת וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והוא שיודעת לשמור גיטה. עד כאן לשונו.