הלכות גירושין פרק יא

הלכה א

אין נושאין את הקטנה, והנושא קטנה יתומה ולא רצתה בבעל הרי זו ממאנת והולכת ואינה צריכה ממנו גט, שאין קדושין של קטנה קדושין גמורין, כמו שבארנו. וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה הרי היא כיתומה בחיי האב, ואם נישאת כשהיא קטנה הרי זו ממאנת.

הלכה ב

החרשת אע"פ שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה לא תקנו לה שתמאן, כדי שלא ימנעו מלנשאה.

הלכה ג

ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, בין בפני בעלה בין שלא בפניו. וכשם שממאנת בבעל, כך ממאנת ביבם. וממאנת בבעל זה וממאנת בשני אם נשאת לאחר וכן בשלישי אפילו כמה פעמים, כל זמן שהיא קטנה יש לה למאן. וקטנה שלא מיאנה, אע"פ שהיא נשואה, והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קידושיה הם הם מיאוניה.

הלכה ד

ועד מתי הבת ממאנת?

כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה, או עד שיודע שהיא אילונית. במה דברים אמורים?

בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה, הואיל והבעילה קונה מן התורה, כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת. ואינה צריכה בדיקה למיאון, שחזקתה שהביאה סימנין.

הלכה ה

הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין, הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין, הרי זו חוששין לה, שמא הביאה ונשרו. ולפיכך צריכה גט מספק. ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק. ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם.

הלכה ו

קטנה שלא מיאנה והגדילה, ואע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת, שהרי הגדילה וצריכה גט מדברי סופרים, שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת, ולא בא עליה אחר שהגדילה, כדי שתהיה אשת איש גמורה. ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה, תופסין בה קדושין של שני. ואם גירש הראשון, יכנוס השני, אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון, שמא יאמרו: החזיר גרושתו מאחר שנתארסה. ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון, תצא מזה ומזה, מפני שדומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה. ואין הולד מן השני ממזר, ואם בא עליה ראשון קודם שגירש השני הולד ממזר.

הלכה ז

איזו היא קטנה שצריכה למאן?

מבת שש עד בת עשר שנים בודקין אותה לפי יופי דעתה: אם יודעת לשמור קדושיה ושהן קדושין, לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן הרי זו צריכה מיאון, ואם אינה יודעת לשמור קדושיה, אינה צריכה למאן, אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם. ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון, ויתרה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון. וכל מי שהשיאוה אחיה או אמה או קרוביה שלא לדעתה אינה צריכה למאן.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ויתירה על בת עשר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל כבר כתבתי בהלכות קדושין מה שאני סובר בזה ולעולם סכלה שאינה יודעת לשמור גיטה וקדושיה אינה יכולה להתגרש אפילו היא בת י' וי"א ולא נתנו שיעור לפעוטות אלא במתקדשת ע"י עצמה והיא יודעת לשמור את קידושיה ואם אינה בת י' אינה מתקדשת אלא ע"י אמה ואחיה ומדעתה ואע"פ שיודעת לשמור קדושיה, עכ"ל

הלכה ח

כיצד ממאנת?

אומרת בפני שני עדים: אין רצוני בפלוני בעלי או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו. אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה: איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון.

הלכה ט

השנים שממאנת הקטנה בפניהן כותבין לה: ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה, וחותמין ונותנין לה וזה הוא גופו של גט מיאון. וגט מיאון אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשה, ואינו צריך כתיבה לשמה, ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין, ואין כותבין בו טופסי הגט, שמא יראה כגט גירושין, לפי שאינו אלא כמעשה בית דין.

הלכה י

השנים שממאנת בפניהן צריכין שיהו מכירין אותה ואת בעלה שמיאנה בו. לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה ושמע מיאוניה יש לו לכתוב גט מיאון לה, אע"פ שאין מכירה. וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון בנוסח זה.

הלכה יא

גט מאון

בכך בשבת כך וכך יום לחדש פלוני שנת כך וכך למנין פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה, שאמי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בר פלוני. והשתא גליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא קאימנא עמיה. ובדקנא פלונית דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה ברורה. פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד.

הלכה יב

המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר, אע"פ שלא בעלה נאסרה על הראשון, ואם החזיר הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא, שנאמר: לא יוכל בעלה הראשון וגו'.

הלכה יג

זינתה עם אחר כשהיא גרושה הרי זו מותרת לחזור לבעלה, שנאמר: ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין, היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו.

הלכה יד

ובכלל לאו זה, שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליה, שנאמר: אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה, אלא אם כן היתה אשת ישראל שנאנסה. לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה, אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט.

הלכה טו

חרש שגירש ברמיזה, כמו שבארנו, והלכה ונתקדשה לחרש אחר, ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש, אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח.

[השגת הראב"ד ז"ל]: מותרת לחזור לבעלה הפקח

כתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי כן בירושלמי אלא שאמר שאני קורא בה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכ"נ לפי מה שאמרו בחרש שגירש. עד כאן לשונו.

הלכה טז

הממאנת (באיש) אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קידשה מעולם, היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ולא פסלה מן הכהונה. ואם נשאת לאחר וגירשה האחר או מת או מיאנה בו מותרת לחזור לראשון. ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר, מותרת לחזור לראשון. שכל היוצאה במיאון אע"פ שקדמו גט, הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו. אבל המגרש את הקטנה בגט ונשאת לאחר ומיאנה בו, אסורה לחזור לראשון, מפני שיצאת ממנו בגט אע"פ שיצאת מן האחרון במיאון, ואין צריך לומר אם גירשה האחרון או מת. וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות, אע"פ שיצאת מן האחרון במיאון.

הלכה יז

הממאנת ביבם אסורה לאביו, מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו, אבל לשאר קרובים מותרת. לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו.

הלכה יח

כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה, הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני.

הלכה יט

ומיום כתיבת הגט מונין למגורשת. ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא אחר כמה שנים, מיום הכתיבה מונין, שהרי אינו מתיחד עמה משכתבו לה.

הלכה כ

וגזירת חכמים היא, שאפילו אשה שאינה ראויה לילד, ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, צריכה להמתין תשעים יום. אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין, ואפילו בתולה מן האירוסין צריכות להמתין תשעים יום.

הלכה כא

שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה, ממתינין תשעים יום. ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן תשעים יום, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה. וכן יפת תאר אע"פ שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד. והשלשים מכלל התשעים.

הלכה כב

הממאנת אינה צריכה להמתין, לא גזרו אלא בגרושה. וכן המזנה אינה צריכה להמתין, מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר. וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין.

הלכה כג

מי שנישאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד, אינה צריכה להמתין, שזה דבר שאינו מצוי הוא, וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו.

הלכה כד

המארס בתוך תשעים יום, מנדין אותו, אירס וברח, אין מנדין אותו. כנס בתוך תשעים יום מפרישין אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אירס וברח וכו'

כתב הראב"ד ז"ל מנדין אותו עד שיגרש שאם אתה אומר עד שיפרוש למה ליה למימר ערוקיה מסתייה וכי לא עריק ופריש ה"נ מסתייה אלא ש"מ צריך (לפרוש) [לגרש] ואי עריק לא כייפינן ליה לגרש ודוקא קידש אבל כנס לא סגי ליה בלא גירושין ונ"ל שמפרישין אותו אחר תשעים כימים שעמד עמה בתוך תשעים דאל"כ מה הפסיד כשבעל באיסור ומתני' בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו.

הלכה כה

וכן גזרו חכמים, שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו, ואע"פ שהזרע ידוע למי הוא מעוברת, שמא יזיק הולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא יתעכר החלב, והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר.

הלכה כו

כמה הוא זמן היניקה?

כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ומיום שנתארסה בו.

הלכה כז

כשם שאסור לישא, כך אסור לארס עד אחר זמן זה. אפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתו בתוך כ"ד חדש לא תנשא, מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו.

הלכה כח

עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה, יוציא בגט ואפילו היה כהן. ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה. נשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום. אירס מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד.