הלכות גירושין פרק יג

הלכה א

האשה שאמרה לבעלה: גירשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה, ואחר כך הלכה היא ובעלה ושלום בעולם, ובאה ואמרה: מת בעלי אינה נאמנת, שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה. בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו, ואם נשאת לא תצא, שהרי יש לה עד.

הלכה ב

וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה: מת בעלי במלחמה אינה נאמנת, ואע"פ שהיה שלום בינו לבינה. (שמא) תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר: מת, כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען. שהרי היא אומרת: מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן. לפיכך אינה נאמנת, ואפילו אמרה: מת במלחמה וקברתיו, אבל אם אמרה: מת על מטתו נאמנת.

הלכה ג

לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה: מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה, לא תנשא לכתחלה, ואם נשאת לא תצא.

הלכה ד

וכן האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת אינה נאמנת. וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה: נשכו נחש או עקרב ומת אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה.

הלכה ה

אמרה: עישנו עלינו בית או מערה, הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת, כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו נס. היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, מת וקברתיו נאמנת.

הלכה ו

אמרה נפלו עלינו גויים או לסטים, הוא נהרג ואני נצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג את הנשים כדי שנאמר: כשם שניצלה היא כך ניצל הוא.

הלכה ז

היה דבר בעולם ואמרה: מת בעלי – נאמנת. הדבר פשוט בפי כל אדם, שבשנת הדבר זה חי וזה מת, ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים. ולפי זה, אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים.

הלכה ח

כבר אמרנו שעד מפי עד כשר לעדות אשה, במה דברים אמורים?

ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון: עבד או שפחה, אבל אם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם.

הלכה ט

שמע מן התינוקות שהן אומרין: עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנין היו שם, ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו, כך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן, ומשיאין את אשתו.

הלכה י

ישראל שאמר הרגתי את פלוני הרי זו תנשא על פיו, שאין אדם משים עצמו רשע והרי העיד שמת.

הלכה יא

כבר אמרנו, שהגויים שהסיח לפי תומו משיאין על פיו. כיצד?

היה גוי מסיח ואמר: אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי! או שהיה מסיח ואומר: כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהני לדבר זה כיצד מת פתאום! וכיוצא בדברים האלו שהן מראין שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן.

הלכה יב

וישראל ששמע מגויים המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו. במה דברים אמורים?

שלא היתה שם אמתלא, אבל אם היתה שם אמתלא בשיחת הגוי, שמא לא יתכוון אלא לדבר אחר, כגון שאמר לאחד: עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי פלוני אין זה מסיח לפי תומו, שכונתו להטיל אימה על זה.

הלכה יג

וכן אם שמע מערכאות של גויים שאמרו: הרגנו פלוני אינם נאמנין, שהן מחזקין ידי עצמן בכזב כדי להטיל אימה, וכן כל כיוצא בדברים אלו.

הלכה יד

גויים שהסיח לפי תומו תחלה, אע"פ ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע, הרי זה נאמן ומשיאין על פיו.

הלכה טו

כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני, אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות, אשה ומשיאין על פיו. אבל אם אמר העד או האשה או העבד: מת פלוני ואני ראיתיו שמת, שואלין אותו: היאך ראית ובמה ידעת שמת?

אם העיד בדבר ברור – נאמן, ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו, שאין מעדין על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.

הלכה טז

כיצד?

ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול אין מעדין עליו שמת, שמא יצא במקום אחר. ואם נפל למים מקובצים, כגון: בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו, ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעדין עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו, והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעדין עליו שמת ומשיאין את אשתו.

הלכה יז

ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן אין מעדין עליו, אפשר שלא יאכלוהו. נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן, או ששחטו שני סימנין או רובן אפילו עמד וברח מעדין עליו שמת, שודאי סופן למות. וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה, אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעדין עליו.

הלכה יח

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו, אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון: מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעיד עליו שמת.

הלכה יט

עד אחד אומר: ראיתיו שמת במלחמה, או במפולת, או שטבע בים הגדול ומת, וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה, אם אמר: קברתיו נאמן ותנשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו, לא תנשא, ואם נשאת לא תצא.

הלכה כ

וכן האשה שהעיד לה עד אחד, שטבע בעלה בים, או במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו, כמו שבארנו, ואם נשאת לא תצא ואפילו היה הגוי שהסיח לפי תומו ואמר: טבע פלוני בים ונשאת על פיו הרי זו לא תצא. וחכם שהורה להשיאה לכתחלה מנדין אותו.

הלכה כא

מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעדין עליו, ואם ניטל אחד מאלו אע"פ שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעדין עליו, שמא אחר הוא. במה דברים אמורים?

בשראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה אין מעדין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה.

הלכה כב

טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים, אם הכירו פניו וחטמו מעדין עליו, שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה, ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י"ב שעות ונתפח אין מעדין עליו, שהרי נשתנה. כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה.

הלכה כג

ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני, או פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו.

הלכה כד

בא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים: כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא זה. הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת, ואין אומרין שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אחר הוא וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והוא שלא הוחזקו שנים. עד כאן לשונו.

הלכה כה

יצא גויים וישראל מעמנו למקום אחר, ובא הגויים והסיח לפי תומו ואמר: איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו, ואע"פ שאין הגויים יודע אותו האיש. והוא, שיאמר: קברתיו.

הלכה כו

וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והן אסורין בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו, והסיח הגוי לפי תומו ואמר: עשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני, והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאין את נשותיהן.

הלכה כז

ישראל שאמר: מת איש יהודי עמנו במקום פלוני, כך וכך צורתו, וכך היו סימניו אין אומרין באומד הדעת: פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו. אבל אם אמר: אחד יצא עמנו מעיר פלונית ומת מחפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו.

הלכה כח

מצאו כתוב בשטר: מת איש פלוני בן פלוני, או נהרג פלוני בן פלוני ונודע שזה כתב ישראל -הרי זה תנשא אשתו. וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו ותנשא. ואין בודקין עדי אשה בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל משום התרת עגונה.

הלכה כט

אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה, כמו שבארנו שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות, אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה, או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה, כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות.

[השגת הראב"ד ז"ל]: בנות ישראל עגונות

כתב הראב"ד ז"ל אי נמי דאיהי דייקא ומינסבא, עכ"ל

.

 בריך רחמנא דסייען.