הלכות גירושין פרק ג

הלכה א

כל גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת, אינו גט. כיצד?

סופר שכתב גט ללמד או להתלמד, ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו ושם האשה כשם אשתו ושם העיר כשם עירו ונטלו וגירש בו אינו גט.

הלכה ב

יתר על זה: כתב לגרש את אשתו ונמלך, ומצא בן עירו ואמר לו: שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, ונטלו ממנו וגירש בו אע"פ שנכתב לשם גירושין אינו גט.

הלכה ג

יתר על זה: מי שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוות וכתב לגרש את הגדולה ונמלך וגירש בו את הקטנה אינו גט. אע"פ שנכתב לשם האיש המגרש, לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו.

הלכה ד

יתר על כן: אמר לסופר: כתוב ואי זו שארצה אגרש בו, וכתב הסופר על דעת זו וגירש בו אחת מהן הרי זו ספק גירושין. וכל גט שכתבו שלא לשמה, אע"פ שהעביר עליו קולמוס לשמה אינו גט.

הלכה ה

מי שכתב גט לגרש את אשתו ונמלך ולא גירשה, ונתיחד עמה אחר שכתבו לא יגרשנה באותו הגט פעם אחרת כשירצה לגרשה. ואם גירשה באותו הגט הישן הרי זו מגורשת ותנשא בו לכתחלה, שהרי נכתב לשמה והרי נתן לה עתה בעדים כהלכתו. ולמה לא יגרשנה בו לכתחלה?

גזרה שמא יאמרו: גיטה קודם לבנה.

הלכה ו

אמר לסופר: כתוב גט לפלונית ויהיה עמי לכשאשאנה אגרשנה בו, ונכתב ונשאה וגירשה בו אינו גט, מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה, ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין. אבל אם אמר לו: כתוב אותו לארוסתי, לכשאשאנה אגרשנה, וכנסה וגירשה בו – כשר. כתבו ליבמתו ואחר שיבמה גירשה בו הרי זה ספק גירושין, הואיל ואינה אשתו גמורה כשכתבו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אמר לסופר כתוב וכו'

כתב הראב"ד ז"ל דוקא שזמן הגט אחר הנישואין אבל אם כתב זמן גט מן האירוסין אינו גט משום דהוי גיטה קודם לבנה. עד כאן לשונו.

הלכה ז

מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם כדי שיכתבם לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת, וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה.

הלכה ח

סופר שכתב הגט לשמו ולשמה כהלכתו, וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו לה בעדים, הרי זה גט (אלא שהוא פסול. ולמה אינו בטל)?

לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם. ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה, הואיל והוא כמזוייף מתוכו הרי זה גט בטל. וכן אם היה אחד מעדיו פסול או שהיה בו עד אחד בלבד כשר, אע"פ שנמסר בעדים הרי זה גט בטל. ולא יראה לי דבר זה, אלא כמזוייף לא מזוייף ודאי, והואיל ונמסר בעדי מסירה כשרין הרי זה פסול מדבריהם.

הלכה ט

המביא גט ואבד ממנו ומצאו, אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות, אפילו מצאו לאחר זמן מרובה הרי זה בחזקת שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא ותתגרש בו. אבד במקום שהשיירות מצויות, אם מצאו מיד ועדיין לא שהה שם אדם מן העוברים, או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו.

הלכה י

הוחזק באותו המקום איש אחד ששמו כשם שבגט חוששים שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא, הואיל ועבר אדם שם ואע"פ שלא שהה, ואם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת. אבל אם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו, אע"פ שהוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין.

[השגת הראב"ד ז"ל]: הואיל ועבר אדם שם וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בלבול אני רואה כאן, למעלה אמר שאם לא שהה אדם שם זהו מיד וכאן הוא אומר שאם עבר אע"פ שלא שהה חוששים ואם יאמר מפני שהוחזקו שני יוסף בן שמעון לא מצינו בגמרא הפרש כשמצאו לאלתר בין שיירות מצויות לשאינן מצויות ובין הוחזקו לשלא הוחזקו שהכל כשר ולא חלקו בהן אלא בשמצאו לאחר זמן והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ר"ל באותה העיר הכתובה בגט יוסף בן שמעון דממתא פלונית וכמדומה לי שלא כיון הוא לזה הפירוש. עד כאן לשונו.

הלכה יא

היה לעדים בגט סימן מובהק, כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית, או שאמרו: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד שיש בו שמות כשמות אלו הרי זה בחזקתו ותתגרש בו, ואע"פ שמצאו אחר זמן מרובה ובמקום שהשיירות מצויות והוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין.

[השגת הראב"ד ז"ל]: היה לעדים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואפילו לשליח עכ"ל

הלכה יב

שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותנין שניהן לזו ושניהן לזו בעדי מסירה, לפיכך אם אבד אחד מהן הרי השני בטל.

הלכה יג

מי שהיו לו שני שמות וכן אשה שיש לה שני שמות כשמגרש, כותב שמו ושמה שהן רגילין בו ויודעין בו ביותר ואומר איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אשה פלונית וכל שם שיש לה. ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר.

[השגת הראב"ד ז"ל]: מי שהיו לו ב' שמות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל נ"ל והוא שיהא רגיל באותה חניכה יותר, עכ"ל.

הלכה יד

כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכתב: כל שם שיש לו הרי זה פסול. שינה שמו או שמה ושם עירו או שם עירה, אע"פ שכתב: כל שם שיש לו וכל שם שיש לה אינו גט.

הלכה טו

הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחמשה: גוי, ועבד, וחרש, ושוטה, וקטן. אפילו אשה עצמה כותבת את גיטה. ישראל שהמיר לגוי, או שהוא מחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו.

הלכה טז

ולמה אין כותבין אלו החמשה?

מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת, והגוי על דעת עצמו הוא כותב, וחרש שוטה וקטן אינן בני דעה, והעבד אינו בתורת גיטין וקידושין, לפיכך הוא פסול כגויים לכל דבריו. ואם כתב הגט אחד מחמשה אלו אינו גט, אע"פ שחתמו בו עדים כשרים ונמסר לה בכשרים.

הלכה יז

כתב אחד מחמשה אלו טופס הגט והניח מקום התורף שהוא: מקום האיש, ומקום האשה, ומקום הזמן, ומקום, הרי את מותרת לכל אדם, וכתבן הפקח הגדול הישראלי לשמו הרי זה גט כשר.

הלכה יח

מותר להניח חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט לכתחלה, והוא, שיהיה גדול הפקח עומד על גבן, אבל הגוי והעבד אין כותבין הטופס לכתחלה, ואפילו ישראל עומד על גבן, שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה לכתחלה אלא מפני תקנת סופר, כמו שביארנו.

הלכה יט

הכותב גט בשבת או ביום הכפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת. כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת, שהרי העדים פסולין מן התורה. כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט הרי זה גט פסול.