הלכות אישות פרק י

הלכה א

הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות. ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה, משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר.

הלכה ב

כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לבא עליה בכל עת שירצה, והרי היא אשתו גמורה לכל דבר. ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה, והוא: שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה, אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה, לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין.

הלכה ג

וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין והן שש ברכות ואלו הן:

ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו,

ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם יוצר האדם,

ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה י"י יוצר האדם,

שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה י"י משמח ציון בבניה, שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך מקדם בגן עדן בא"י משמח חתן וכלה,

ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדוה אהבה אחוה שלום ורעות מהרה י"י אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה מנגינתם ברוך אתה י"י משמח חתן עם הכלה.

הלכה ד

ואם היה שם יין מביא כוס של יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולן על הכוס ונמצא מברך שבע ברכות. ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין ומברך על ההדס אחר היין ואח"כ מברך השש.

הלכה ה

ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין.

הלכה ו

המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא, שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך.

הלכה ז

וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואח"כ יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה?

אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה. ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים. לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.

הלכה ח

דינרים אלו לא תקנו אותם מן הכסף הטהור, אלא ממטבע שהיה באותן הימים, שהיה שבעה חלקים נחשת וחלק אחד כסף עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף. ונמצא מאתים דינרים של בתולה חמשה ועשרים זוזין של כסף טהור, ומאה דינרים של בעולה י"ב זוזים ומחצה. ומשקל כל זוז שש ותשעים שעורות, כמו שביארנו בתחלת עירובין. והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום, בין שהיה מן הכסף הטהור בין שהיה ממטבע אותן הימים.

הלכה ט

אין פוחתין לבתולה ממאתים ולבעולה ממאה, וכל הפוחת בעילתו בעילת זנות. אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה מאה או מאתים הרי זה מותר. וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה הרי זה מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב.

הלכה י

הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה, לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת, שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ואם הוציא זה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה.

הלכה יא

המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה, שאין הכתובה עושה נישואין. ואם מת או גרשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל, הואיל ולא כנסה. אבל אם ארס ולא כתב כתובה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר, שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב. והמארס את בתו וכתב לה כתובה ומת, או גרשה כשהיא נערה כתובתה לאביה, כמו שביארנו [למעלה בפ"ג].

הלכה יב

וכן תקנו חכמים: שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים. אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון, ואם היתה בעולה אין פחות מג' ימים. שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה ג' ימים בין בחור בין אלמון.

הלכה יג

יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה: עם בתולה ז' עם בעולה ג' ואין מערבין שמחה בשמחה.

הלכה יד

מותר לארס בכל יום חול אפילו בט' באב, בין ביום בין בלילה, אבל אין נושאין נשים לא בע"ש ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודה. ואין צריך לומר שאסור לישא בשבת ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים, כמו שביארנו, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר: מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת ושאר הימים מותר לישא אשה בכל יום שירצה, והוא שיטרח בסעודת נישואין שלשה ימים קודם הנישואין.

הלכה טו

מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בב' ובה' בלבד בתולה נישאת ביום ד' שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין. ומנהג חכמים שהנושא את הבעולה ישאנה בה', כדי שיהיה שמח עמה ה' וע"ש ושבת ויוצא למלאכתו יום ראשון.

הלכה טז

המארס את בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין בין היא בין אביה יכולין לעכב, שלא תינשא עד שתגדיל ותעשה נערה, ואם רצה לכונסה – כונס, ואין ראוי לעשות כן.

הלכה יז

אירסה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין והרי היא נערה נותנין לה י"ב חדש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לה, ואח"כ תנשא. תבעה אחר שבגרה נותנין לה י"ב חדש מיום הבגר, וכן אם קידשה ביום הבגר נותנין לה י"ב חדש מיום הקידושין שהוא יום הבגר. קידשה אחר שבגרה אם עברו עליה י"ב חדש בבגרותה ואח"כ נתקדשה אין נותנין לה אלא ל' יום מיום התביעה. וכן המארס את הבעולה נותנין לה ל' יום מיום התביעה.

הלכה יח

כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואח"כ תינשא, כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו. וכמה נותנין לו?

כמו שנותנין לה, אם י"ב חדש י"ב חדש, ואם ל' יום ל' יום.

הלכה יט

הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה, אע"פ שלא כנס, ואם הגיע הזמן באחד בשבת או בע"ש אינו מעלה לה מזונות באותו היום, מפני שאינו יכול לכנוס. וכן אם חלה הוא או היא, או שפרסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות, שהרי אינה ראויה להנשא עד שתטהר או עד שתבריא. וכן הוא אינו יכול לישא אשה עד שיבריא.