הלכות אישות פרק יא

הלכה א

הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה, אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים ואם מן הנישואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה, אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה ונפדית השבויה והן פחותות מבת ג' שנים ויום אחד כתובתן מאתים, ואם היו בנות שלש שנים ויום אחד ומעלה כתובתן מאה.

הלכה ב

ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה, ואע"פ שהן בתולות? הואיל וחזקת הנשואה שתבעל, וחזקת השפחה והגויה והשבויה שתבעל תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא לא נבעלו, והרי הן כבעולות לכל דבר.

הלכה ג

מוכת עץ כתובתה מאה. אפילו נשאת על מנת שהיא בתולה שלימה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מאה. קטנה מבת ג' שנים ולמטה שנבעלה, אפילו בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים, סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות. וכן גדולה שבא עליה קטן מבן ט' שנים ולמטה כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל, שביאת בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה, פחות מזה אין ביאתו ביאה.

הלכה ד

בתולה שהיא בוגרת או סומא או אילונית כתובתן מאתים, אבל החרשת והשוטה לא תיקנו להן כתובה. השוטה לא תיקנו לה נישואין כלל. והחרשת אע"פ שיש לה נישואין מדבריהם לא תיקנו לה כתובה, כדי שלא ימנעו מלשאת אותה. וכשם שאין לה כתובה כך אין לה מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה. ואם כנס החרשת ונתפקחה, יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה.

הלכה ה

נשא חרשת או שוטה וכתב להן מאה מנה כתובתן קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו.

הלכה ו

חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות, אעפ"י שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לנשיהם עליהם כלום. רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להן כתובה וכתבתן מאה. ואם בית דין הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובתה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין, אבל השוטה אין בית דין משיאין אותו בכל מקום, ומפני שאין תקנת חכמים עומדת בו לא תיקנו לו נישואין. וכן הקטן לא תיקנו לו חכמים נישואין, הואיל וסופו לבוא לידי נישואין גמורין. ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה, ואע"פ שהיא באה לידי נישואין גמורין?

כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעים שהביא סימנין.

הלכה ז

קטן אפילו בן ט' שנים ויום אחד שנשא אשה אין לה כתובה, ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל יש לה עיקר כתובה. וכן גר שנתגייר הוא ואשתו כתובתה מנה, שעל מנת כן קיימה.

הלכה ח

כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים. וכל שכתובתה מאה, או שלא תיקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים. והמתייחד עם ארוסתו קודם נישואין אין לה טענת בתולים.

הלכה ט

ומה היא טענת בתולים?

זה שנשא אשה שחזקתה שהיא בתולה וטוען ואומר: לא מצאתיה בתולה, ושני סימנין הן לבתולה: האחד דמים ששותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה, והשני הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש.

הלכה י

הנושא בתולה שכתובתה מאתים וטען ואמר לא מצאתיה , שואלין אותה. אם אמרה: אמת הוא לא מצאני בתולה, מפני שנפלתי והכני עץ או קרקע והלכו בתולי הרי זו נאמנת ותחזור כתובתה למנה, אע"פ שהוא טוען ואומר שמא איש בא עליך ואין לך כלום אין משגיחין בטענתו ויש לו להחרים סתם שלא בא עליה איש, שאין הדבר ודאי לו.

הלכה יא

אמרה היא: אמת אמר שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסתי לו הרי זו נאמנת וכתובתה מאתים כמו שהיתה. ואם טען ואמר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות, או אחר שארסתיך נבעלת ברצונך הרי זה מחרים סתם על מי שטוען שקר, כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו.

הלכה יב

טען ואמר: לא מצאתיה בתולה, והיא אומרת: לא בא עלי ועדיין אני בתולה בודקין אותה או חוזר ובועל בפני עדים. אמרה: בא עלי ובתולה מצאני ככל הבתולות ושקר הוא טוען שואלין אותו ואומרין לו: מה היה הדבר עד שאמרת שאינה בתולה?

אם אמר מפני שלא מצאתי דם, בודקין במשפחתה שמא אין להם דם כלל לא דם נדה ולא דם בתולים. אם נמצאו כולן כן הרי זו בחזקתה, לא נמצאו בני משפחתה כן בודקין אותה, שמא חולי גדול יש בה שיבש לחלוחית האיברים או שמא היתה מתענה ברעב. מרטיבין אותה ומאכילין אותה ומשקין אותה עד שתבריא ותבעל שנית ונראה אם תוציא דם אם לאו. ואם אין שם חולי ולא רעב ולא כיוצא בו הרי זו טענת בתולים. ואע"פ שמצא דוחק בעת התשמיש, הואיל ולא יצא דם אין כאן בתולים, שכל בתולה יש לה דם בין קטנה בין נערה בין בוגרת, אלא מפני החולי, כמו שביארנו. ואם אמר מפני שלא מצאתי דוחק אלא פתח פתוח מצאתי שואלין על שנותיה, שמא בוגרת היא שרוב הבוגרות אין להן דוחק שמרגישין בו הרבה, שהרי גדלה ונתרפו איבריה וכלו בתוליה. ואם לא בגרה עדיין אומרין לו: שמא הטיתה או בעלת בנחת ולפיכך לא הרגשת בדוחק. אם אמר לא כי, אלא ודאי פתח פתוח היה הרי זו טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה בין קטנה בין נערה בין בריאה בין חולה, שכל נערה בתולה פתחה סתום הוא. ואע"פ שיצא הדם, הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן בתולים.

הלכה יג

יש גאונים שהורו: שהבוגרת אין לה טענת דמים, ויש לה טענת פתח פתוח ואין דרך הגמרא מראה דבר זה, וטעות היה בנוסחאות שלהם, וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי שהדבר כמו שביארנו: שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד.

הלכה יד

חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה, והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו – נאמן, ועליה להביא ראיה לא על האיש, שחזקה היא: שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל.

הלכה טו

ועד מתי יש לו לטעון טענת בתולים?

אם נסתרה מיד, ואם לא נסתרה אפילו לאחר שלשים יום.

הלכה טז

הורו כל הגאונים: שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו אשתו להפסידה עיקר הכתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודה לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו. לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין ואח"כ תגבה התוספת. ואין לה להשביעו שלא מצאה בתולה ואח"כ תפסיד עיקר כתובה, שחזקה היא: שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר.

הלכה יז

הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר הכתובה חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כמו שביארנו.