הלכות אישות פרק יב

הלכה א

כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת, או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.

הלכה ב

והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן: שארה כסותה ועונתה.

שארה אלו מזונותיה.

כסותה כמשמעה,

עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ.

והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן:

לרפאותה אם חלתה,

ולפדותה אם נשבית,

לקוברה אם מתה,

ולהיות נזונת מן נכסיו,

ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה,

ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שתתארסנה,

ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם.

הלכה ג

והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים ואלו הן:

להיות מעשה ידיה שלו,

ולהיות מציאתה שלו,

ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה,

ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם: ירושת הבעל דבר תורה.

הלכה ד

ועוד תקנו חכמים: שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה. אבל אם אמר הבעל: איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו, שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.

הלכה ה

כל הדברים האלו, אע"פ שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה אלא נשא סתם, כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו וזכת האשה בעשרה דברים שלה ואינן צריכין לפרש.

הלכה ו

התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן, או שהתנת האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם התנאי קיים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן וכל המתנה עליהן תנאו בטל, ואלו הן: עונתה ועיקר כתובתה וירושתה.

הלכה ז

כיצד?

התנה עם האשה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה, שהרי התנה על מה שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון.

הלכה ח

התנה עמה לפחות מעיקר כתובה, או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה, וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך, והיא לא נתקבלה, תנאו בטל, שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממאה הרי בעילתו בעילת זנות.

הלכה ט

התנת עמו אחר שנשאה שלא יירשנה תנאה בטל, ואע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וכל תנאי שבירושה בטל אע"פ שהוא ממון, שנאמר: בהף לחוקת משפט. ובשאר הדברים תנאו קיים, כגון שהתנה עמה שאין לה שאר וכסות, על מנת שלא יאכל פירות נכסיה וכל כיוצא בזה תנאו קיים.

[השגת הראב"ד ז"ל]: כתב הראב"ד ז"ל חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסים אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות. עד כאן לשונו.

הלכה י

כמה מזונות פוסקין לאשה?

פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר, כאדם שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר: אם חטים – חטים, ואם שעורים – שעורים, וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן. ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן. ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות, ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום. ונותן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה, כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן.

הלכה יא

במה דברים אמורים?

בעני שבישראל, אבל אם היה עשיר הכל לפי עשרו. אפילו היה ממונו ראוי לעשות לה כמה תבשילי בשר בכל יום, כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו. ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן.

הלכה יב

בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא שותה ואוכל לעצמו הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת.

הלכה יג

האשה שפסקו לה מזונות והותירו המותר לבעל, היה בעלה כהן אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה, מפני שטורח גדול הוא לה לשמרן מדברים המטמאין ולאכלן בטהרה, אלא נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה.

הלכה יד

כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.

הלכה טו

במה דברים אמורים?

באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה, וזנין אותן עד שיגדלו.

הלכה טז

מי שהלך למדינה אחרת ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה בהן מזונות חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות. ואם היו לו נכסים, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה, אם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים, ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה עד שיבוא בעלה ויטעון, או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו מגלגלין עליה, שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להן.

הלכה יז

וכשם שבית דין מוכרין למזון האשה שהלך בעלה, כך מוכרין למזון בניו ובנותיו כשהן בני שש שנים או פחות, אבל יתר על שש אינן זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא אמוד, וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות ומפרנסין אותן.

הלכה יח

יש מן הגאונים שהורה: שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים, או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה, ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות, שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה שאין לה מזונות, כמו שיתבאר. ויש מי שהורה: שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה, ואין מצריכין אותה להביא כתובה. ודעתי נוטה לזה- במי שהלך בעלה, הואיל ויש לה מזונות מן התורה, אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובה, מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים. ועוד: שניזונת מנכסי יורשים ולעולם טוענין ליורש.

הלכה יט

הלך בעלה ולותה ואכלה, כשיבוא חייב לשלם. עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אם יבוא הבעל אינו חייב לשלם לו והרי זה איבד את מעותיו, מפני שלא צוהו לזונה והיא לא לותה ממנו.

הלכה כ

הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך: טלי מעשה ידייך במזונותייך אין לה מזונות, שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה, היה לה לתבעו או לומר לו: אין מעשה ידי מספיקין לי.

הלכה כא

הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ובא הבעל ואמר: הנחתי לה מזונות הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. לא תבעה ולא מכרה אלא שהתה עד שבא, הוא אומר: הנחתי והיא אומרת: לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי נשבע שבועת היסת שהניח לה ונפטר, וישאר החוב עליה.

הלכה כב

מכרה מטלטלין ואמרה למזונות מכרתי, והוא טוען ואומר מזונותייך הנחתי נשבעת שבועת היסת שלא הניח, הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום.

הלכה כג

המדיר את אשתו מליהנות לו, בין שפירש עד זמן פלוני בין שלא פירש אלא סתם ממתינין לו שלשים יום אם תמו ימי נדרו, או שלא תמו והתיר נדרו הרי זה מוטב, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. ובאותן הל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן יתר על מעשה ידיה, אם אין מעשה ידיה מספיקין לכל.

הלכה כד

המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ממתינין לו עד ל' יום, יתר על כן יוציא ויתן כתובה. אפילו הדירה שלא תאכל מאכל רע, אפילו הדירה ממין שלא אכלה אותו מימיה יוציא אחר ל' יום ויתן כתובה. נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות וקיים לה הוא את נדרה, או שנדרה בנזיר ולא הפר לה, אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל פירות או תהיה נזירה, תשב, ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה, שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו.