הלכות אישות פרק יג

הלכה א

כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה?

בגדים של נ' זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים שנמצאו הנ' ששה דינרין ורביע דינר כסף. נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה. והשחקים, והם מותר הכסות הרי הן שלה, כדי שתתכסה בהם בימי נדתה. ונותן לה חגור למתניה וכפה לראשה ומנעל ממועד למועד.

הלכה ב

במה דברים אמורים?

באותן הימים ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר. יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אלא העיקר שסומכין עליו: שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויים בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה.

הלכה ג

ובכלל הכסות שהוא חייב ליתן לה: כלי בית ומדור שיושבת בו, ומה הן כלי בית?

מטה מוצעת ומפץ או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן. והמדור ששוכר לה בית של ד' אמות על ד' אמות, ותהיה רחבה חוצה לה כדי להשתמש בה, ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו.

הלכה ד

וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטים, כגון: בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה ופוך ושרק וכיוצא בה כדי שלא תתגנה עליו.

הלכה ה

במה דברים אמורים?

בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו, ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב כופין אותו ונותן. וכן המדור לפי עשרו, והתכשיט וכלי הבית הכל לפי עשרו. ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל כופין אותו להוציא ותהיה הכתובה עליו חוב עד שיעשיר.

הלכה ו

ולא האשה בלבד, אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו. ואינו נותן להם לפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד.

זה הכלל: כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור, וכל שבית דין מוכרין למזונותיו, כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו.

הלכה ז

האשה שהלך בעלה ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור אין פוסקין לה תכשיט, שהרי אין לה בעל שתתקשט לו, אבל מי שנשתטה בעלה או שנתחרש פוסקין לה תכשיט. ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור כדינם בטענת המזונות. אם אמר הוא: נתתי, והיא אומרת: לא נתת דין אחד לכל.

הלכה ח

המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין, בעניות שנה אחת יקיים, יתר על כן או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה. ובעשירות ל' יום יקיים, יתר על כן או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה.

הלכה ט

הדירה שלא תלך למרחץ, בכרכים שבת אחת, ובכפרים שתי שבתות. שלא תנעול מנעל, בכפרים ג' ימים, ובכרכים מעת לעת, יתר על זה יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה.

הלכה י

הדירה שלא תשאל ולא תשאיל מכלי הבית שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן, כגון: נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהם יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה, מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה. וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ורחים ותנור וכיוצא בהם ושלא תארוג בגדים נאים לבנים במקום שדרכן לארוג אותם לבנים תצא בלא כתובה, מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו שהוא כילי.

הלכה יא

מקום שדרכן שלא תצא אשה בשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין, ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו, כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה. לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת, אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב: כל כבודה בת מלך פנימה.

הלכה יב

המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, בזמן שהוא עמה בעיר חודש אחד ממתינין לו, שנים יוציא ויתן כתובה. ובזמן שהוא בעיר אחרת רגל אחד ממתינין לו, שנים יוציא ויתן כתובה.

הלכה יג

המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או יתיר נדרו, או יוציא ויתן כתובה. שזה כמי שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה. ואם היה טוען: מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה והוחזקו שם פרוצים שומעין לו.

הלכה יד

האומר לאשתו: אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר. ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר, כגון חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה: אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת, מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: וכן היא שאמרה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אימתי בזמן שהן באות בגבולה אבל אם באה היא בגבולן אין מוציאין אותם בשבילה ממקומן אע"פ שהמדור שלו ואין להן בו זכות הואיל והוא רוצה בעמידתם אבל מבקשים מהן לסדר להן ענין שלא יצערו אותה בדירתן.

הלכה טו

האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גויים בשכונתי ואני מתירא מהם שומעים לו, ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות, שכך צוו חכמים: הרחק משכן רע. ואפילו היה המדור שלה מוציאין אותה ממנו ושוכן בין בני אדם כשרים. וכן היא שאמרה כן, אעפ"י שהוא אומר אני איני מקפיד עליהם שומעין לה מפני שהיא אומרת: אין רצוני שיצא עלי שם רע בשכנות אלו.

הלכה טז

כל הישוב ארצות ארצות הוא, כגון: ארץ כנען, וארץ מצרים, וארץ תימן, וארץ כוש, וארץ שנער, וכיוצא בהן, וכל ארץ וארץ ממדינות וכפרים. וערי ישראל לענין נישואין ג' ארצות היו: יהודה, ועבר הירדן, והגליל.

הלכה יז

איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה, אע"פ שלא פירש, אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת. אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה. שיש דברים שישיבת המדינה טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם.

הלכה יח

וכשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה. מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים. ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גויים למקום שרובו ישראל.

הלכה יט

במה דברים אמורים?

מחוצה לארץ לח"ל או מארץ ישראל לארץ ישראל, אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים מעלין. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה הרע שרובו גויים לנוה היפה, [ואפילו ממקום] שרובו גויים למקום שרובו ישראל.

הלכה כ

אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה. אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם, והכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם.