הלכות אישות פרק יד

הלכה א

עונה האמורה בתורה לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו. כיצד?

בני אדם הבריאים והרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה. הפועלין, כגון: החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן, אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת. החמרים פעם אחת בשבת. והגמלים אחת לשלשים יום. והמלחין אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, מפני שגמרא תורה מתיש כחן, ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת.

הלכה ב

יש לאשה לעכב על בעלה, שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה. וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש להעשות גמל, או גמל להעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהן שתים ושלש שנים, וכך רך וענוג שנעשה ת"ח אין אשתו יכולה לעכב.

הלכה ג

נושא אדם כמה נשים אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה.

הלכה ד

וכמה היא עונתן?

לפי מנין כיצד?

פועל שהיו לו שתי נשים יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת. היו לו ד' נשים נמצאת עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך צוו חכמים: שלא ישא אדם יותר על ארבע נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש.

הלכה ה

המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש הרי זה יוציא ויתן כתובה, שאין זו יכולה להעיז פניה ולומר לאחרים דברי קלון. וכן אם הדירה שתהיה פועלת בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר, או שהדירה שתעשה מעשה שוטים ודברים שאין בהן ממש אלא כשטות הרי זה יוציא ויתן כתובה.

הלכה ו

המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחת ממתינין לו, יתר על כן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו. ואפילו היה מלח שעונתו לששה חדשים, שכיון שנדר הרי ציערה ונתיאשה. וכיצד מדירה?

אם אמר לה: תשמישי אסור עליך, או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום, ואם נשבע נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה. אמר לה: הנאת תשמישך אסורה עלי הרי זה נדר ואסור לשמש, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו.

הלכה ז

אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם מנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה, שנאמר: שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים שמא יבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה.

הלכה ח

האשה שמנעה בעלה משתמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה. אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה. ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסי מלוג שלא נתחייב באחריותן. ואינה נוטלת בשל בעל כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת לו, וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

הלכה ט

ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה: הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו שולחים לה מבית דין ואומרין לה: הוי יודעת, שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה. ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים: פלונית מרדה על בעלה.

הלכה י

ואחר ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שנייה ואומרים לה: אם את עומדת במרדך, הפסדת כתובתיך. אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל. ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש, ואין לה מזונות כל י"ב חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה.

הלכה יא

כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו, ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש, ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים, ואפילו יש לו אשה אחרת.

הלכה יב

וכן ארוסה שהגיע זמנה להנשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת מתשמיש. וכן יבמה שלא רצת להתיבם כדי לצערו, כסדר הזה עושין לה.

הלכה יג

המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימים: אם תפסה אין מוציאים מידה, ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום. זה הוא דין הגמרא במורדת.

הלכה יד

ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת. ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות, וכדין הגמרא ראוי לתפוס ולדון.

הלכה טו

המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס אותה, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת. וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב. ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יגרע. שאם שנאה ישלחנה, אבל לענות אסור. ולמה לא ילקה על לאו זה?

מפני שאין בו מעשה.

הלכה טז

איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר: זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו. וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין. ואח"כ אם לא הודו אומרין להם: התיחדו בפני עדים. נתיחדו ועדיין הם טוענין מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין. אבל לבעול בפני בני אדם אי אפשר, לפי שאסור לבעול בפניה כל בריה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: איש ואשתו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין אני רואה בכאן פשרה לדיין ומשנתנו היא השמים בינו לבינה ואמרו בירושלמי כמא דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא האי אתתא רחיקא מן ההוא גברא כלומר שהוא פרוש ממנה וכן אמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו השמים בינו לבינה שהרחיקה בשביל הגר ואם כמשנה ראשונה [הרי האמינוה מפני שיכולה לומר אינו יורה כחץ ואם כמשנה אחרונה] הרי אמרו יעשו סעודה והן מתרגלין זה עם זה ואין כאן מקום לחרמות מפני שהוא גנאי להן. עד כאן לשונו.

הלכה יז

האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך שומעין לו. ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ.

הלכה יח

נשבית חייב לפדותה, ואם היה כהן, שכבר נאסרה עליו, פודה אותה ומחזירה לבית אביה. אפילו היה בעיר אחרת, מטפל בה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה. היה בעלה ישראל, שהשבויה מותרת לו מחזירה לו לאשה כמות שהיתה, ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובתה.

הלכה יט

אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו ביותר על דמיה, אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות. היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר: הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים?

בפעם ראשונה, אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה הרי זה מגרשה ויתן כתובה והיא תפדה את עצמה.

הלכה כ

מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.

הלכה כא

המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה, ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה, שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובה.

הלכה כב

האשה שהיתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה, אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה. והלא השבויה אסורה לכהן והרי הוא פודה אותה?

מפני שלא היתה אסורה מקודם, ואיסור השביה הוא שגרם לה.

הלכה כג

מתה אשתו חייב בקבורתה ולעשות לה מספד וקינים כדרך כל המדינה. ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת. אם היה עשיר הכל לפי כבודו. ואם היה כבודה יתר מכבודו קוברין אותה לפי כבודה, שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת אפילו לאחר מותה.

הלכה כד

לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחד מדעת עצמו וקברה מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה, כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים. היה במדינה אחרת כשמתה אשתו, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה.