הלכות אישות פרק טו

הלכה א

האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר במה דברים אמורים?

בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה, אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים. מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר: פרו ורבו.

הלכה ב

האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. ואימתי האיש נתחייב במצוה זו?

מבן שבע עשרה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה, כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.

הלכה ג

מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושוגה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור.

הלכה ד

כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו?

זכר ונקבה, שנאמר: זכר ונקבה בראם היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה זו.

הלכה ה

נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה. בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים?

בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה, אעפ"י שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל והם משני בניו הן באים הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת ומתו, והניח אחד מהן זכר ונקבה עדיין לא קיים המצוה.

הלכה ו

היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו. היו לו בנים והוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצות פריה ורביה עד שיוליד אחר שנשתחרר שהעבד אין לו יחוס.

הלכה ז

לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה, או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה, או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא. ואם אמר: איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים, כדי שלא אתיחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין אלא יוציא או ישא אשה הראויה לילד.

הלכה ח

שהתה עשר שנים ולא ילדה, והרי הוא יורה כחץ שכבת זרע חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה, ויש לה תוספת, לא תהיה זו פחותה מאיילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת, כמו שיתבאר. ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד, וכשיוצא יתן הכתובה כולה עיקר ותוספת.

[השגת הראב"ד ז"ל]: שהתה י' שנים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין לי חלק בדבריו שאין אומרין כן אלא בבעל שלישי אבל בבעל ראשון ושני יש לה כתובה שמא לא זכתה ליבנות מהם ואומר אני שיש לה עיקר כתובה אבל לא תוספת שיאמר על דעת כן לא הוספתי לה. עד כאן לשונו.

הלכה ט

הוא אומר ממנה נמנע הולדה, והיא אומרת: ממנו נמנע, מפני שאינו יורה כחץ – נאמנת. ויש לו להחרים סתם על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי, ואחר כך יתן כתובה. ואם אמרה: איני יודעת אם ממני אם ממנו אין לה עיקר כתובה, כמו שאמרנו, העמד ממון בחזקת בעליו עד שתטעון בודאי שאינו יורה כחץ. ולמה נאמנת היא בטענה זו?

מפני שהיא מרגשת אם יורה כחץ אם לא יורה כחץ והוא אינו מרגיש.

הלכה י

האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה, והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אע"פ שאינה מצווה על פריה ורביה, צריכה היא לבנים לזקנותה. וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול.

[השגת הראב"ד ז"ל]: הוא אומר ממנה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בבעל ראשון ושני אע"פ שלא אמרה כן. עד כאן לשונו.

הלכה יא

הלך בסחורה בתוך עשר שנים, או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה, או שהיו חבושין בבית האסורין אין עולה להן אותו זמן מן המנין.

[השגת הראב"ד ז"ל]: הלך בסחורה וכו' ליתן כתובה

כתב הראב"ד ז"ל איני רואה מקום לחרמות הללו שהרי חכמים האמינוה משום דלא מחזקה נפשה בעקרה ועוד כי הגירושין הוא שמחייבתו והכתובה מחלוקת אין בה עכ"ל *השגה זו שייך לעמוד שאח"ז פיסקא י"ג.

הלכה יב

הפילה מונה מיום שהפילה. אם הפילה וחזרה והפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה, ויוציא ויתן כתובה.

הלכה יג

הוא אומר: הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה, והיא אומרת: לא הפלתי נאמנת, שאינה מחזקת עצמה בעקרות. הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת הפלתי שלשה נאמנת שאינה מחזקת עצמה במפלת, ויוציא ויתן כתובה. ובכל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה או שהפילה שלשה, שבטענה זו יתחייב ליתן כתובה.

הלכה יד

נשאת לראשון ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה והוציאה מותרת להנשא לשני. שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה לא תנשא לשלישי. ואם נשאת לשלישי תצא בלא כתובה, אלא אם כן יש לו אשה אחרת או שקיים מצות פריה ורביה.

הלכה טו

האשה שבאה לבית דין ואמרה: בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ יעשו הדיינין פשרה ואומרים לה: ראוי ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי, ואח"כ תתבעי. ומגלגלין עמה בדבר זה, ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה כדין המורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה.

הלכה טז

אע"פ שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. וכן מצות חכמים היא, שלא ישב אדם בלא אשה, שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש, שלא תחשד.

הלכה יז

וחובה על כל איש לקנאות לאשתו. אמרו חכמים: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה ביותר מדאי, ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה, אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה.

הלכה יח

וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה שחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה. ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו בכל עת שירצה. ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור.

הלכה יט

וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן.

הלכה כ

וכן צוו על האשה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח.