הלכות אישות פרק יח

הלכה א

אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה, ומשתתבע כתובתה בבית דין אין לה מזונות וכן אם מכרה כתובתה כולה, או משכנה כתובתה, או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר, והוא, שתאמר לו: פה תקנה חובך, בין שעשת דברים אלו בבית דין מומחין בין שלא בבית דין, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה אין לה מזונות מן היורשים, אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות. ומשתתארס האלמנה אבדה מזונותיה.

הלכה ב

כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור (או יושבת במדור) שהיתה בו בחיי בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות, בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה, נפל המדור אין היורשין חייבין לבנותו. ואם אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה. וכן לא תחזק בדקו ולא תטחה אותו אלא תשב בו כמה שהוא או תצא. ויורשין שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום.

הלכה ג

נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה. וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה. ואם היה כבוד הבעל גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו, מפני שעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה.

הלכה ד

ברכת הבית מרובה, כיצד?

חמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב בשיאכל לבדו, אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב מספיק להן ארבע קבין, והוא הדין לשאר צרכי הבית. לפיכך אלמנה שאמרה: איני זזה מבית אבי, פסקו לי מזונות ותנו לי שם יכולין היורשין לומר לה: אם את אצלנו יש לך מזונות, ואם לאו, אין אנו נותנים לך אלא כפי ברכת הבית. ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה והיא בבית אביה. ומותר מזונות האלמנה ומותר הכסות ליורשין.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ומותר מזונות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אף אני כך הייתי סבור עד שראיתי בירושלמי פרק אלמנה ניזונת רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם רבי יוחנן אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה של אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. עד כאן לשונו.

הלכה ה

אלמנה שחלתה אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה הרי זו כמזונות ויורשין חייבין בה, ואם היא רפואה שיש לה קצבה הרי זו מתרפאה מכתובתה, נשבית אין היורשין חייבין לפדותה, אפילו היתה יבמה ואפילו נשבית בחיי בעלה ומת והיא בשביה אין חייבין לפדותה מנכסיו אלא נפדית משל עצמה, או תטול כתובתה ותפדה עצמה.

הלכה ו

מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה. ואם נשבעה שבועת אלמנה ואח"כ מתה יורשיה יורשין כתובתה והן חייבין בקבורתה, אבל לא יורשי הבעל. מעשה ידי האלמנה ליורשין, ויורש שאמר לאלמנה: טלי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין לו, אבל היא שרצתה בזה שומעין לה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: מתה האלמנה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה מכתובתה ונטלה צררי והורישוה אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברין אותה ואע"פ שלא ירשו כלום. עד כאן לשונו.

הלכה ז

וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו.

הלכה ח

מציאת האלמנה ופירות נכסים שהכניסה לבעל לעצמה ואין ליורש בהם כלום.

הלכה ט

והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשים בהם דין לעולם, אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל. ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה, אע"פ שהוא נכסי צאן ברזל, ואם היה בהן מותר, המותר ליורשי הבעל.

הלכה י

אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהן, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה, אלא כותבין עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשין את השאר.

הלכה יא

וכן אם תפסה מטלטלין בכתובתה בחיי בעלה ומת גובה מהן. אבל אם תפסה אחר מותו לכתובתה אינה גובה מהן, אף על גב שתקנו הגאונים שתגבה הכתובה ותנאי הכתובה מן המטלטלין. ולפיכך תזון האלמנה מן המטלטלין אע"פ שלא תפסה.

הלכה יב

ואם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן היורשים נוטלין אותן והן מעלין לה מזונות, ואינה יכולה לעכב עליהן ולומר: יהיו המטלטלין מונחין בבית דין עד שאיזון מהן, שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות. ואפילו התנתה עליו בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת, וכזה דנין תמיד בכל בתי דינין.

הלכה יג

אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהן שלא ימכרו, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות, שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין.

הלכה יד

הניח נשים רבות, אע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה, (כמו) שאין דין קדימה במטלטלין.

[השגת הראב"ד ז"ל]: כתב הראב"ד ז"ל ואפילו ניזונות מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה שכולן שוים בו. עד כאן לשונו.

הלכה טו

אלמנה שנפלה לפני יבם בשלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעל, ואם הוכר העובר וכן אם הניחה מעוברת ניזונת והולכת עד שתלד. ילדה בן של קיימא ניזונת והולכת כל ימי אלמנותה כשאר כל הנשים. לא נמצאת מעוברת אחר שלשה חדשים, או שהפילה אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם, אלא תובעת יבמה לכנוס או לחלוץ.

הלכה טז

תבעה יבמה לכנוס או לחלוץ ועמד בבית דין וברח או שחלה או שהיה היבם במדינת הים הרי זו ניזונת משל יבם בלא שבועה כלל.

הלכה יז

נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדל ויהיה כשאר היבמין.

הלכה יח

מי שייחד קרקע לאשתו במזונותיה בשעת מיתה ואמר: יהיה מקום פלוני למזונות הרי ריבה לה מזונות, ואם היה שכרו פחות ממזונות הראויות לה נוטלת השאר משאר נכסים, ואם היה שכרו יותר מן הראוי לה נוטלת הכל. אבל אם אמר לה: יהיה במקום פלוני במזונותיה ושתקה אין לה אלא פירות אותו מקום בלבד, שהרי קצץ לה מזונות.

הלכה יט

אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות, יש מי שהורה: שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה. ואין ראוי לסמוך על הוראה זו, מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדינת הים. ורבותי הורו: שאין לה מזונות מבית דין עד שתשבע, שהרי זו באה להפרע מנכסי יתומים וכל הנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ולזה דעתי נוטה, וכן ראוי לדון.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אלמנה שבאה לבית דין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והלא מה שאמרו תשבע לבסוף ולא תשבע בתחילה העמידוה בששמעה בו שמת והיינו אלמנה. עד כאן לשונו.

הלכה כ

אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות משביעין אותה בתחלה ומוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות. וכן יש לה למכור למזונות שלא בבית דין מומחין, אלא בשלשה אנשים נאמנים בלא הכרזה, וכן אם מכרה למזונות בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים, וכשיבאו היורשין להשביע אותה נשבעת.

הלכה כא

וכמה מוכרין למזונות?

כדי לזון מהם ששה חדשים לא יותר על זה. ומוכרין על מנת שיהיה הלוקח נותן לה מזון שלשים יום וחוזרת ומוכרת פעם שניה לששה חדשים. וכן מוכרת והולכת לעולם עד שישאר מן הנכסים כדי כתובתה, גובה כתובתה מן השאר והולכת לה.

הלכה כב

אלמנה שפסקו לה בית דין מזונות אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבאו היורשים ויתבעוה. אם מצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו, ואם לאו הולכין לדרכם. ואני אומר: שאם היו היורשים קטנים בית דין מחשבין עמה ופוסקין מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות.

הלכה כג

אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות, שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה אותה. אע"פ שלא טען יורש, טוענין אנו לו ואומרים לה: הביאי כתובתיך והשבעי וטלי מזונותיך. אלא אם אין דרכם לכתוב כתובה.

הלכה כד

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה: מת בעלי רצתה ניזונת כדין כל האלמנות, רצתה נוטלת כתובתה. אמרה: גרשני בעלי אינה נאמנת וניזונת מנכסיו עד כדי כתובתה מכל פנים: שאם עדיין היא אשתו יש לה מזונות, ואם גרשה כמו שאמרה, יש לה כתובה, שהרי כתובתה בידה. לפיכך נוטלת מזונות עד כדי כתובתה והולכת לה.

הלכה כה

האשה שהיה לה ספק גירושין ומת בעלה אינה ניזונת מנכסיו, שאין מוציאין מיד היורש מספק, אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גירושין גמורין.

הלכה כו

אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו, אלא משעה שתבעה, ואם שהתה פחות מזה אפילו ביום אחד לא ויתרה, אלא תובעת ונוטלת מזון השנים שעברו.

הלכה כז

אלמנה שתבעה מזונות מן היורשים, הם אומרים: נתנו, והיא אומרת: לא נטלתי כל זמן שלא נשאת, על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול, משנשאת עליה להביא ראיה או ישבעו היורשים שבועת היסת שנתנו לה.

הלכה כח

דין תוספת כתובה כדין העיקר. לפיכך אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה תוספת כתובתה עם העיקר אין לה מזונות. ואם תבעה מקצת והניחה מקצת הרי זו כמי שתבעה מקצת העיקר והניחה מקצתו. וכל המוכרת או המוחלת סתם מכרה ומחלה התוספת עם העיקר, ששניהם כתובה שמם בכל מקום.

[השגת הראב"ד ז"ל]: דין תוספת וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא כך כתב הרב אלפס ז"ל בהלגויו ותמהנו עליו. עד כאן לשונו.