הלכות אישות פרק כ

הלכה א

צוו חכמים: שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו וזה הוא הנקרא פרנסה. המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל, כמו שביארנו. במה דברים אמורים?

בשהיה האב עני, אבל אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו.

הלכה ב

פירש על הבעל שאין לה כלום ושיכניסנה ערומה אין לה כלום. ולא יאמר הבעל: כשתבוא לביתי אכסנה אלא מכסנה והיא בבית אביה.

הלכה ג

האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסה ונותנין לה. ומנין יודעין אומדן דעתו?

מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו. וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה. ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.

הלכה ד

הניח בנות רבות כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה ראשונה, ושל אחריה עישור מה ששיירה שנייה. ואם באו כולן להנשא כאחת ראשונה נוטלת עישור, והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה, ושאר הנכסים לאחים.

הלכה ה

עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה, לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים (הראשונים) ואחרונים אינה נוטלת אלא מן הקרקע, ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע, ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנין.

הלכה ו

הבת בעישור זה כב"ח של אחין היא, לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה, ואם מתו האחין נוטלת אותו מן בניהם מזיבורית ובשבועה. שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים, לא יפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה, כמו שיתבאר בהלכות הלואה.

הלכה ז

והאחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה, כדרך שטורפים כל בעלי חובות מן הלקוחות, כמו שיתבאר בהלכות הלואה.

הלכה ח

מי שהשיא בנות גדולות ונשארו קטנות ומת בלא בן אין נוטלין פרנסה לקטנות ואחר כך חולקות הנכסים, אלא חולקות כולן בשוה.

הלכה ט

מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן אין השניה נוטלת עישור, אלא חולקות בשוה וזכתה ראשונה בעישור שלה.

הלכה י

מי שצוה בשעת מיתה: אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעים לו, שאין זה מתנאי כתובה.

הלכה יא

מי שמת והניח אלמנה ובת, כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת. וכן אם נשאת הבת, אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה. ואפילו מתה הבת אחר שנשאת אין הבעל יורש פרנסה הראויה להנתן לה, שהרי הנכסים כולן בחזקת האלמנה שתהא ניזונת מהן.

הלכה יב

קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה, ונתנו לה מאה או חמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסה הראויה לה, או באומדן דעת האב או בעישור הקרקעות, ואפילו לא היו האחין זנין אותה, ואע"פ שלא מחתה בשעת נישואין מפני שהקטנה אינה בת מחאה.

הלכה יג

נשאת הבת אחר שגדלה, בין נערה בין בוגרת, ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה. ואם מיחתה בעת נשואיה הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה. בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת, אם פסקו האחין מלתת מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו ושתקה ולא תבעה פרנסתה, אבדה פרנסתה, ואם מיחתה לא אבדה פרנסתה. לא פסקו האחין מזונותיה וזנו אותה בבגר, אע"פ שלא מיחתה לא אבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה. שיש לה לטעון: מפני שהן זנין אותה אע"פ שאינן חייבין והיא עדיין לא נשאת, מפני זה לא תבעה פרנסתה.

הלכה יד

מי שצוה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע, בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא, ומת, והרי המעות ביד השליש, ואמרה הבת: תנו אותם לבעלי, כל מה שירצה יעשה בהן אם היתה גדולה ונשאת, הרשות בידה, ואם עדיין מאורסת היא יעשה שליש מה שהושלש בידו, ואם עדיין קטנה היא, אפילו נשאת אין שומעין לה, אלא יעשה שליש כמו שצוה האב.