הלכות אישות פרק כא

הלכה א

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ומה היא עושה לו?

הכל כמנהג המדינה: מקום שדרכן לארוג – אורגת, לרקום – רוקמת, לטוות צמר או פשתים – טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטוויה היא המלאכה המיוחדת לנשים, שנאמר: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.

הלכה ב

דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעל, היה לו ממון הרבה אפילו היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זמה. אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה.

הלכה ג

המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זמה. וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי, או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו, אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו.

הלכה ד

ומלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היו לה כמה שפחות, אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו.

הלכה ה

יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן: אופה הפת בתנור, ועזרא תיקן: שתהיה אשה משכמת ואופה, כדי שתהיה הפת מצויה לעניים. ומבשלת את התבשילין ומכבסת את הבגדים ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו, אבל לא לפני בקרו. ומטחנת. כיצד מטחנת?

יושבת בריחים ומשמרת הקמח ואינה טוחנת, או מחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הרחים, ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת.

הלכה ו

במה דברים אמורים?

בעניים, אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת, או שהיתה לו שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו. הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה, אלא נותנת אותו לשפחה להניק.

הלכה ז

נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה, חמש מלאכות: טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, ומוזגת את הכוס, ומצעת את המטה, ועומדת ומשמשת בפניו. והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות, שש מלאכות: מטחנת, ומבשלת, ואופה, ומכבסת, ומניקה, ונותנת תבן לפני בהמתו.

הלכה ח

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, גזירה: משום הרהור, שמא יבא לבעול. לפיכך מצעת מטתו כשהיא נדה שלא בפניו ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הארץ או על הכלי או על השלחן והוא נוטלו.

הלכה ט

האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאגויה בתוך ביתה – פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה. שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם.

[השגת הראב"ד ז"ל]: האשה ששברה כלים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא (פשיעה) [שמירה] בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה. עד כאן לשונו.

הלכה י

כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה, אפילו בשוט. טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות מושיבין אשה ביניהן או שכנים. ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר בדבר.

[השגת הראב"ד ז"ל]: כל אשה שתמנע וכו'

כתב הראב"ד ז"ל מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע. עד כאן לשונו.

הלכה יא

האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב. פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה, ואין הבעל יכול לעכב ולומר: שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכלים רעים ימות הולד, מפני שצער גופה קודם.

[השגת הראב"ד ז"ל]: האשה כל זמן וכו'

כתב הראב"ד ז"ל דברים שאינן כתב שלא דברו בגמרא אלא בשנתנו בן אחד להניק ופסקו לה מזונות אם צריכה יותר כדי צורך הולד חייבת לאכול משל בעלה כדי צורך הולד. עד כאן לשונו.

הלכה יב

ילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם, אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לשני. הרי שרצתה האשה להניק בן חברתה עם בנה הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד.

הלכה יג

נדרה שלא להניק את בנה כופה ומניקתו עד שיהיה בן כ"ד חדש, אחד הזכר ואחד הנקבה. היא אומרת: אני אניק את בני, והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול, אע"פ שיש לה כמה שפחות שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה.

הלכה יד

היתה ענייה שהיא חייבת להניק את בנה, והרי הוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו, אע"פ שאין לו שפחות, אם לא רצתה להניק שוכר מניקה או קונה שפחה, מפני שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת.

הלכה טו

היא אומרת: ראוי הוא לשכור או לקנות שפחה, והוא אומר: אינו ראוי עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה.

הלכה טז

האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו, ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים?

שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה, ואפילו הוא סומא, אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקה אותו בשכר עד כ"ד חדש.

הלכה יז

הגרושה אין לה מזונות, אע"פ שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו. ואחר שש שנים יש לאב לומר: אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.

[השגת הראב"ד ז"ל]: שלמו חדשיו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריש בנו ממנו עד שיהא בן שש והלא הוא חייב לחנכו בתורה בן ארבע ובן חמש ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים עכ"ל

הלכה יח

כיצד?

היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה, ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה. ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן.