הלכות אישות פרק כב

הלכה א

הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו. ומאימתי יזכה בירושתה? משתצא מרשות אביה, ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה, הואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה.

הלכה ב

כיצד?

האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה, או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחיו ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה, אע"פ שכתובתה עדיין בבית אביה בעלה יורשה. וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בעלה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין ומתה הרי זה יירשנה בעלה. אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל, ואפילו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק אחד, הואיל והאב או שלוחיו עמה ועדיין לא נתיחד עמה לשם נשואין אם מתה יירשנה אביה, אע"פ שכתובתה בבית בעלה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: וכן אם הלך וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אם חצר דידיה אפילו בסתם עכ"ל

[השגת הראב"ד ז"ל]: אבל אם עדיין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואם חצר דידה אפילו בסתם. עד כאן לשונו.

הלכה ג

וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה, והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו ומתה בדרך אין הבעל יורש אותה.

הלכה ד

הנושא אשה שהיא אסורה לו, הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יירשנה. וכן הנושא את הקטנה, אעפ"י שאין קידושיה קידושין גמורים אם מתה תחתיו יירשנה. אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה. והחרש שנשא פקחת ומתה – יירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת וזיכתה לו ממונה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אבל הפקח וכו'

כתב הראב"ד ז"ל המחבר הזה למד ירושה מן הכתובה דכיון דפקח שנשא חרשת לא תקנו לה כתובה מן הסתם אף כאן אינו יורשה וא"כ אף חרש שנשא פקחת כן היא ואי משום שהיא בת דעת ונשאת לו מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו. עד כאן לשונו.

הלכה ה

קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה, בין בפניו בין שלא בפניו יכול האב למחות, כמו שביארנו, ואפילו שתק האב, אם מתה אין הבעל יורשה אלא אם כן רצה האב בנישואיה.

הלכה ו

הורו הגאונים שהאשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא יירשנה אין שומעין לה ואפילו אמרה: אני שונאה אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ואין דנין אותה דין מורדת. ודין יפה הוא זה.

הלכה ז

כל נכסים שיש לאשה, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה, ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל. לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת, אעפ"י שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. ואם הדמים שלקחה מיד הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות ואינו יכול לומר: שמא מציאה הן.

הלכה ח

במה דברים אמורים?

בנכסים הידועין לבעל, אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא ידע בהן הבעל ומכרה אותן מכרה קיים. וכן ארוסה שמכרה קודם הנישואין מכרה קיים, שאין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס.

הלכה ט

האשה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק קודם שתנשא, אע"פ שאם נתגרשה או נתאלמנה תבטל המתנה, כמו שיתבאר בהלכות מתנה אין הבעל אוכל פירותיהן ואם מתה בחייו אינו יורשן, שהרי נתנה אותן קודם שתנשא. וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור. ולא עוד, אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם נישואיה וכתבה למקבל: קנה מהיום ולכשארצה, שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה המתנה, ואם מתה אינו יורשה.

הלכה י

שומרת יבם יש לה למכור וליתן במתנה נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם, ואין ליבם פירות אפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו עד שיכנוס. מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה מאביה יורשין בנכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשים כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חייבין בקבורתה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: שומרת יבם וכו'

כתב הראב"ד ז"ל טעה בכל אלה דכיון דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל ידו עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולק עמה בפירות נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הכל שלו ואם מתה הוא יורש אותם כעיקר כתובתה דבמקום יבם כל מה שכתב לה בכתובה הרי הוא בחזקתה כעיקר כתובה וכמדומה לי שטעה במשנה זו או משום משנת מי שמת שגורסים בה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל ופירשו הגאונים שהמחלוקת שאמרו ב"ה נכסים בחזקתן שיחלקו בנכסי צאן ברזל היא שנויה ודמה לו שמשנה זו דומה לו ואינו כן דבמקום יבם כל מה שכתב לה בכתובתה כעיקר כתובה הוא עכ"ל

הלכה יא

שומרת יבם כתובתה על כל נכסי בעלה. לפיכך אין היבם יכול למכור בנכסי אחיו בין קודם יבום בין אחר יבום, ואם מכר או נתן מתנה או חלק עם אחיו בנכסי המת בין קודם יבום בין אחר יבום לא עשה כלום, שכבר נתחייבו נכסים אלו לאלמנה לגבות מהן כתובתה.

הלכה יב

כנס את יבמתו והניח אחיו פירות מחוברין לקרקע ימכרו וילקח בהן קרקע והיבם אוכל פירותיהן.

הלכה יג

הניח פירות תלושין מן הקרקע וכן אם הניח מעות ומטלטלין הכל של יבם, ומשתמש בהן כמו שירצה ואינה יכולה לעכב, שהמטלטלין אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים, ואין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו ולאוסרן עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהם.

הלכה יד

יבמה שלא היתה לה כתובה או שמחלה כתובתה זכה בנכסי אחיו ומוכר ונותן כחפצו. וכשיכנוס את יבמתו יכתוב לה כתובה מאה ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה כשאר כל הנשים שיש להן כתובה.

הלכה טו

האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים לא עשתה כלום. וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום.

[השגת הראב"ד ז"ל]: וכן בעל שמכר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי מנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבוי אלא רשב"ג ורבנן פליגי עליה בירושלמי פרק אלמנה לכ"ג. עד כאן לשונו.

הלכה טז

מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל, אע"פ שאינו רשאי, אם מכר ממכרו קיים. מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מן האיש תחלה וחזר ולקח מן האשה בין שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מכרן קיים.

[השגת הראב"ד ז"ל]: מכרו שניהם וכו חוזרת כו'

כתב הראב"ד ז"ל ולמה חוזרת ואם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה ממנו בטול מקח למה ואיזה נחת רוח יהיה לו כשתחזור ותבטל מקחו ואי קשיא לך הא נמי קשיא לי מה בין נותנת לבעלה למוחלת כתובתה לבעלה מי לא עסקינן כשתמחול כתובתה לבעלה שיהו שלשה שדות בכללה והלא אמרו תוספת כתובה ככתובה למוכרת ולמוחלת, ולא היא מוחלת עיקר שעבודה מחלה ומיעקרו מעקרת אבל מוכרת ונותנת לא עקרה לעיקר שעבודה וכדקיימא קיימא ומציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל *השגה זו נמשכת לפיסקא יח.

הלכה יז

וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה ממכרה ומתנתה קיימין, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג: נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בשאר נכסים יש לה לומר.

הלכה יח

כיצד?

האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מטלטלין, או שדה שייחד לה בכתובתה, או שדה שכתב לה בכתובתה, או שדה שהכניס לה שום משלו לא קנה בעלה. ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה וחוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה לו ולא מכרה לו אלא מפני שלום ביתה. ולפיכך אין לבעל ראיה בנכסי אשתו כלל חוץ מנכסי מלוג, כמו שביארנו.

הלכה יט

נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה האשה אותם לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. הא למה זה דומה?

למי שקנו מידה שאין לה אחריות שהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג. שהרי אין הבעל מביא ראייה ליטול כלום ולא להחזיק בנכסיה אלא להפטר מתביעתה מלשלם. אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימין לא קנה, מפני שיש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.

[השגת הראב"ד ז"ל]: שאינה יכולה לומר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל יצא וילמד לנערים ואילו מחלה כל כתובתה לבעלה היינו אומרים נחת רוח עשתה לבעלה מעתה אפילו בלא קניין עכ"ל

הלכה כ

בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאת הבית, לפיכך אם מכר לפירות ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה שומעין לו.

הלכה כא

היו לאשה כספים, אם נכסי צאן ברזל הן הרי זה נושא ונותן בהן, ואם נכסי מלוג הן, בין שהכניסה אותן לו, בין שנפלו לה בירושה, או נתנו לה במתנה, או נפלו לה מטלטלין או נתנו לה הרי אלו ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן.

הלכה כב

וכן האשה שחבלו בה אחרים כל המעות הראויות לתת לה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירותיהן, כמו שיתבאר בהלכות חובל.

הלכה כג

נפלו לה עבדים, אע"פ שהן זקנים לא ימכרו, מפני שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים ולא היה לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו, מפני שבח בית אביה, ואם לאו הרי אלו ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

הלכה כד

נפלו לה פירות מחוברין לקרקע הרי אלו של בעל, תלושין מן הקרקע שלה וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. אבל המגרש את אשתו והיו לה פירות מחוברין לקרקע בשעת גירושין הרי אלו שלה, ואם היו תלושין הרי אלו שלו.

הלכה כה

עבדי נכסי מלוג ובהמת נכסי מלוג הבעל חייב במזונות שלהן ובכל צרכיהם, והן עושין לו והוא אוכל פירותיהם. לפיכך ולד שפחת מלוג לבעל, ולד בהמת מלוג – לבעל, ואם גירשה ורצתה האשה ליתן דמים וליטול ולד השפחה מפני שבח בית אביה שומעין לה.

הלכה כו

הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צאן ברזל ושמו אותן עליו באלף זוז והוקרו ועמדו באלפים וגירשה נוטלת אחד באלף שלה, והשני אם רצתה שתתן דמיו ותטול משום שבח בית אביה שומעין לה.

הלכה כז

הנותן מתנה לאשתו בין שנתן לה קרקע בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע אין לבעל פירות במתנה זו. וכן הנותן מתנה לאשה על מנת שלא יהיה הבעל אוכל פירותיה, אלא יהיו פירותיה לאשה למה שתרצה אין הבעל אוכל פירות מתנה זו. וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה אותן הדמים לאשה ואין הבעל אוכל פירותיהן.

הלכה כח

ולד בהמת מלוג שנגנב ונמצא הגנב ושלם שנים הכפל לאשה, שאין זה פרי שתקנו לו חכמים. החובל באשתו כל הנזק והצער והבושת שלה ואין הבעל אוכל פירותיהן, כמו שיתבאר בהלכות חובל.

הלכה כט

המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות שלקחה בהן את הקרקע מבעלה גלויין וידועין לבעל קנתה והבעל אוכל פירות אותה הקרקע, ואם היו מעות טמונין לא קנתה, שהבעל אומר: לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה, ואותן המעות שנראו ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות.

הלכה ל

הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה, היא אומרת במתנה נתנו לי, והוא אומר: ממעשה ידיך הם שהם שלי הרי זו נאמנת, ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואם אמרה: על מנת כן נתנו לי, על מנת שלא יהיה לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן כל מה שארצה עליה להביא ראיה, שכל ממון הנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה.

הלכה לא

אמרה לו: אתה נתת לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל, ואינו אוכל פירותיהן.

הלכה לב

אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים, ואם עבר וקיבל מן האשה יחזיר לאשה, מתה יחזיר לבעלה. קיבל מן העבד יחזיר לעבד, ואם מת יחזיר לרבו. קיבל מן הקטן יקנה לו בו ס"ת, או דבר שאוכל פירותיהם. וכולם שאמרו בשעת מיתתן: פקדון זה של פלוני הוא, אם היו בחזקת נאמנין אצל זה שהפקדון אצלו יעשה כמו שצוו: ואם לאו יתן ליורשיהם.

הלכה לג

אשה שהיו לה כספים הראויות לבעל לאכול פירותיהם, הוא אומר: כך וכך ילקח בהם, והיא אומרת: איני לוקחת בהן אלא כך וכך לוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו או שהיה כרצונה. ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף שמא יאכל הכל ונמצא הקרן אבד.

הלכה לד

האשה שהכניסה לבעלה עז לחלבה ורחל לגיזתה ודקל לפירותיו, אע"פ שאין לה אלא פירות אלו בלבד הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי תשמיש בתורת נכסי מלוג הרי זה משתמש בהן ולובש ומציע ומכסה עד שיכלה הקרן. וכשיגרש אינו חייב לשלם הבלאות של נכסי מלוג.

הלכה לה

הורו הגאונים, שנכסי צאן ברזל אע"פ שפחיתתן על הבעל, אם היו הבלאות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן נוטלת כליה כמה שהן, ואם לא היו עושין מעין מלאכתן הרי הן כמו שנגנבו או אבדו שהוא חייב לשלם בדמיהם ששמו אותן עליו בשעת נישואין. ומנהג פשוט הוא זה. וכל הנושא על מנהג זה קיבל עליו אחריות הנדוניא. וכשם שאינו משלם הפחת, כך אינו נוטל את השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה. יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת שלא מדעת אשתו.