הלכות אישות פרק כג

הלכה א

האשה שהתנית על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהן הבעל, אם כתב לה ועודה ארוסה קודם הנישואין אינו צריך לקנות מידו, אלא כל מה שכתב לה קיים, ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו.

הלכה ב

התנה עמה שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה, אם מכרה ונתנה מכרה ומתנתה קיים, אבל אוכל פירותיהן כל זמן שהן ברשותה. ואם קנו מידו כשהיא ארוסה, שאין לו דין ודברים בנכסיה הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פירות לעולם. ואפילו ערער על קניינו ואמר: לא עלה בדעתי שאין לי פירות מפני קנין זה, אלא שאם מכרה מכרה קיים, שאין אדם נושא אשה בלא נכסים אין שומעין לו, אלא כבר סילק עצמו מגוף הקרקע.

[השגת הראב"ד ז"ל]: התנה עמה קודם וכו'

כתב הראב"ד ז"ל כל מ"ש בכאן הכל הבל ורעות רוח. עד כאן לשונו.

הלכה ג

התנה עמה, שלא יאכל פירות נכסיה הרי זה אינו אוכל פירותיהן, אבל מוכרין את הפירות ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירותיה. שלא סילק עצמו אלא מפירות נכסים אלו בלבד.

הלכה ד

התנה עמה, שלא יאכל פירות נכסיה ולא פירי פירותיהן לוקחין הפירות וקונין בהם קרקע ולוקחין פירות קרקע זו וקונין בהם קרקע שנייה, והוא אוכל פירות אלו שהן: פירי פירי פירות. וכן הדבר תמיד עד שיתנה עמה שלא יהיו לו לא פירות ולא פירי פירותיהן עד לעולם, ואח"כ לא יהיו לו פירות בחייה, אבל אם מתה יירש הכל.

הלכה ה

התנה עמה, שלא יירשנה הרי זה לא יירשנה, אבל אוכל פירות בחייה, וכן אם התנה עמה, שיירש מקצת נכסים, וכן אם התנה עמה, שאם מתה בלא בנים יחזרו נכסין לבית אביה הכל קיים.

הלכה ו

במה דברים אמורים?

שהתנה עמה קודם שתנשא שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו, מתנה עליה שלא יירשנה קודם שתהא ראויה לו, אבל אם התנה עמה אחר שנישאת תנאו בטל ויירשנה, כמו שביארנו.

הלכה ז

התנה עמה אחר נישואין, שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה, ולא בפירי פירותיהן עד עולם בחייה ובמותה הרי זה אינו אוכל פירות כלל, אבל אם מתה – יירשנה, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: התנה עמה אחר נישואין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל נ"ל שחסר מכאן וקנו מידו ואע"פ שקנו מידו לסלוק הירושה אינו מועיל אחר נישואין לפי שסלוק הירושה לאחר מותה היא ואינה הקנאה לשום אדם והוה ליה כקנין דברים והנישואין כבר חלין על הכל אבל תנאי דקודם נישואין לא חלו הנישואין אלא על מנת שלא יירשנה ותנאי ממון הוא קיים. עד כאן לשונו.

הלכה ח

הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, ואפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד, או שאכל דינר אחד אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה של זמורות מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל.

הלכה ט

וכן אם נפלו לה כספים במקום רחוק, והוציא עליהן הוצאות עד שהביאן, או עד שהוציאן מיד מי שהיו אצלו ולקח בהן קרקע ואכל פירותיה כשיעור מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכשיעור שמין כמה שהשביחו ושואלין אותו כמה הוציא. אם השבח יתר על ההוצאה ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו מן ההוצאה אלא כשיעור השבח ובשבועה.

הלכה י

במה דברים אמורים?

במגרש, אבל האשה שמרדה על בעלה, אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו, שלא הקנה לה כדי שתטול ותצא מעצמה. וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח ושמין לו כאריס, שהרי ברשות ירד.

הלכה יא

מנהגות רבות יש בנדוניא: יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובות הנדוניא יתר על דמיה בשליש או בחומש או במחצה, כגון שתהיה הנדוניא מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים, כדי להרבות בפני העם, וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב פחות ואם פסקה להביא לו במאה – כלים, נותנת שוה מאה ועשרים או מאה וחמשים, וכותבין שהכניסה לו מאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה מנה במנה. ויש מקומות שנהגו שיתן האיש מעות לפי הנדוניא דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהן. ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה יצטרף לנדונייתה להתנאות בו.

הלכה יב

הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה. וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה, וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה.

הלכה יג

איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה: כמה את מכנסת לי?

כך וכך, ואמרה לו: וכמה אתה נותן לי, או כותב לי?

כך וכך. וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו: כמה אתה נותן לבנך?

כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך?

כך וכך. ועמדו וקדשו קנו אותן הדברים, ואע"פ שלא היה ביניהן קניין, ואלו הן הדברים הנקנין באמירה.

הלכה יד

במה דברים אמורים?

בשפסק האב לבתו בין קטנה ובין גדולה, ופסק האב לבנו ובנישואין ראשונים, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה, אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים, וכן האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מידי הפוסק שנתן כך וכך.

הלכה טו

האב שפסק על יד בתו- לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה. וכן הבן לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס ונפלה לפני אחיו ליבום, יכול האב לומר ליבם: לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן. ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם, ואע"פ שהבת רוצה בו.

הלכה טז

הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת יכולה היא לומר לבעל: אני לא פסקתי על עצמי, מה אני יכולה לעשות?

או כנוס בלא נדוניא, או פטרני בגט. אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיעה ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות. ולמה לא תפטור עצמה במרדות? שהמורדת והיא ארוסה הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה, אבל זו אין הבעל רוצה בה עד שתתן הנדוניא שפסקה והיא רוצה בו, שהרי היא אומרת לו: או כנוס או פטור. במה דברים אמורים?

בגדולה, אבל קטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא.

הלכה יז

הנושא את האשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו, והוא, שיתנו על דבר זה בשעת קידושין, אבל שלא בשעת הקידושין, עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר. נתגרשה בתוך השנים שקיבל על עצמו לזון את בתה ונשאת לאחר ופסקה עמו שיהיה זן אותה הבת כך וכך שנים לא יאמר ראשון: אם תבוא לביתי אזונה, אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם אמה. וכן לא יאמרו שניהם: הרי אנו זנין אותה כאחת, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.

הלכה יח

נישאת הבת בתוך זמן זה הבעל חייב במזונותיה, ובעלי אמה שניהם כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות. מתו אלו שפסקו לזון אותה, אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל חוב בשטר וטורפת מזונותיה מנכסיהן המשועבדים עד סוף הזמן שפסקו, ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתנו ליכתב ואינה טורפת במזונותיה.