הלכות אישות פרק כד

הלכה א

הנושא את האילונית ולא היו לו בנים ולא אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה, אע"פ שכופין אותו ומוציא הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה ושאר תנאי כתובה, וכן זוכה הבעל במה שזכה בשאר הנשים.

הלכה ב

אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה, אבל תוספת יש לה, ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו. וכשכופין אותו ומפרישין ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל.

[השגת הראב"ד ז"ל]: וכן הנושא שנייה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הרב ז"ל כתב כן ותמהנו עליו אילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת. עד כאן לשונו.

הלכה ג

ולמה אין להם עיקר ויש להן תוספת?

העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה, אין לה עיקר. אבל תוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנית לו הנאתה והרי היא עומדת [לפניו], אבל התורה אסרה אותה עליו, ומה היא יכולה לעשות?

לפיכך יש לה תוספת, שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין, אלא אסורה היתה מקודם.

הלכה ד

ולמה לא חלקו בשנייה בין הכיר בה בין שלא הכיר בה, אלא אמרו: אין לה עיקר כתובה בכל מקום?

מפני שהיא מדברי סופרים עשו בה חזוק. אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה, או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין שלא הכיר בה יש לה כתובה, שחייבי לאוין שהכיר בה רצה לזון בנכסיו וחייבי עשה איסורן קל. ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו. וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם. וכשכופין אותן להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה.

הלכה ה

הממאנת אין לה כתובה אבל תוספת יש לה. ואין מוציאין מן הבעל פירות שאכל, ואם לותה כשהיתה תחתיו ואכלה ואחר כך מיאנה אין מוציאין אותן מזונות מן הבעל.

הלכה ו

מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה.

הלכה ז

והיאך דין נשים אלו בנדוניא שלהם?

כל אשה שנדוניתה קיימת, אפילו זינתה נוטלת שלה והולכת. ואם היתה שנייה או אחד מחייבי עשה, בין הכיר בה בין שלא הכיר בה, או שהיתה אילונית, או מחייבי לאוין והכיר בה הרי היא בנדוניתה ככל הנשים.

הלכה ח

נכסי צאן ברזל חייב באחריותן, ונכסי מלוג מה שנגנב או שאבד אבד לה ואינו חייב לשלם. היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה כל מה שאבד או נגנב או בלה או שנשחק מנכסי צאן ברזל, אין הבעל חייב לשלם, שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו, וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג חייב לשלם, הפך מכל הנשים. מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג.

הלכה ט

והממאנת אין לה בליות כלל, שאין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסיה, בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל, אלא נוטלת הנמצא לה ויוצאה.

הלכה י

מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ואין מוציאין מהבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מלוג. ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה, או על דת יהודית, או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה. וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדונייתה ויוצאה ואין הבעל חייב לשלם כלום לא מה שפיחת ולא מה שאבד.

הלכה יא

ואלו הן הדברים שאם עשתה אחד מהן עברה על דת משה: יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי, או שנודרת או שנשבעת ואינה מקיימת, או ששמשה מטתה והיא נדה, או שאינה קוצה לה חלה, או שהאכילה את בעלה דברים אסורים, אין צריך לומר שקצים ורמשים ונבלות אלא דברים שאינן מעושרין. והיאך יודע דבר זה?

כגון שאמרה לו: פירות אלו פלוני כהן תקנם לי, ועיסה זו פלונית הפרישה לי חלתה, ופלוני החכם טיהר לי את הכתם. ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני ואמר: לא היו דברים מעולם. וכן אם הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לבעלה: טהורה אני ובא עליה.

הלכה יב

ואי זו היא דת יהודית?

הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחד מהן עברה על דת יהודית יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת, או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, או שהיתה משחקת עם הבחורים, או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש, או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה.

הלכה יג

עזרא תקן שתהיה אשה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה משום צניעות, ואם לא חגרה אינה עוברת על דת משה ולא הפסידה כתובתה. וכן אם יצתה בראשה פרוע מחצר לחצר בתוך המבוי, הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת.

הלכה יד

העוברת על דת צריכה התראה ועדים, ואחר כך תפסיד כתובתה. עברה בינו לבינה וידע שהיא עוברת על דת והתרה בה בלא עדים, וחזרה ועברה, הוא טוען ואומר: אחר התראה עברה, והיא אומרת: לא עברתי כלל, או לא התרה בי אם רצה להוציא, הרי זה נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה, שאם תודה שעברה אחר התראה זו אין לה כלום.

הלכה טו

כיצד היא יוצאה משום שם רע?

כגון, שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה, אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד?

כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא, ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראו אותו מנשק על פי חלוקה, או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו. אם רצה בעלה להוציאה תצא בלא כתובה, ואין זו צריכה התראה.

הלכה טז

עוברת על דת משה או על דת יהודית, וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא. ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה [זו], אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

הלכה יז

מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובה, ואם הודת לו שזינתה תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה. אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול.

הלכה יח

אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה, שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבלאות, שהרי הודת בזנות, ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה. ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה, ואחר כך כופין אותו להוציא.

הלכה יט

האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה, שנאמר: והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל. וכל שתחלת ביאתה באונס, אע"פ שסופה ברצון, ואפילו אמרה: הניחו לו, שאלמלי לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת, שהיצר לבשה ומתחלה [היתה] באונס.

הלכה כ

נשים שגנבו אותן לסטים הרי הן כשבויות שהן אנוסות ומותרות לבעליהן. ואם הניחום והלכו ללסטים מעצמן הרי אלו ברצון ואסורות לבעליהן. ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה.

הלכה כא

במה דברים אמורים?

בשהיה בעלה ישראל, אבל אשת כהן ששגגה או שנאנסה אסורה לבעלה, שהרי נעשית זונה מכל מקום והוא אסור בזונה, כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה.

הלכה כב

אחד אשת ישראל או אשת כהן שנאנסה כתובתה קיימת, העיקר והתוספת ולא הפסידה מכתובתה כלום. וכופין את הכהן ליתן לה כתובתה ולגרשה.

הלכה כג

אשת כהן שאמרה לבעלה: נאנסתי, או שגגתי ונבעלתי לאחר אינו חושש לדבריה, שמא עיניה נתנה באחר, ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה.

הלכה כד

האומר לאשתו בפני שנים: אל תסתרי עם איש פלוני! ונכנסה עמו לסתר בפני שני עדים ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה על בעלה עד שישקנה מי המרים, כמו שיתבאר בהלכות סוטה. ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה, ואע"פ שלא מצאו דבר מכוער שאין לך דבר יותר מכוער מזה. והיום שאין שם מי סוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת, שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר.

הלכה כה

אמר לה בינו לבינה: אל תסתרי עם איש פלוני! וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה, וחייב להוציא ויתן כתובה. ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה, ולפיכך משביעה על זה ואח"כ יתן כתובה.