הלכות אישות פרק ג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות אישות פרק ג

הלכות אישות פרק ג

הלכה א

כיצד האשה מתקדשת?

אם בכסף הוא מקדש, אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה. אומר לה: הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאשה בזה, ונותן לה בפני עדים. והאיש הוא שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה והוא שיתן לה הכסף.

 

הלכה ב

נתנה היא ואמרה לו: הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הריני לך לאינתו, או בכל לשון הקנאה אינה מקודשת. וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא אינה מקודשת, ואם נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת בספק.

 

הלכה ג

ואם קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל דבר שירצה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי וכל כיוצא בדברים אלו ונותנו לה בפני עדים.

 

הלכה ד

וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט, ואינו כותבו אלא מדעתה. כתבו שלא לשמה, או לשמה ושלא מדעתה אף ע"פ שנתנו לה לדעתה בפני עדים, אינה מקודשת.

 

הלכה ה

ואם קידש בביאה אומר לה: הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה, ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה. והמקדש בביאה (מסתמא) דעתו על גמר ביאה, וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת, (ובין שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת).

 

הלכה ו

הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהיה משמעם שהוא קונה האשה, לא שיהא משמע שהקנה עצמו לה. כיצד?

הרי שאמר לה, או שכתב בשטר שנתנו לה: הריני בעלך, הריני ארוסך, הריני אישך וכל כיוצא בזה אין כאן קידושין כלל. אמר לה או כתב לה: הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, או הרי את קנויה לי, הרי את שלי, הרי את לקוחתי, הרי את חרופתי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי וכל כיוצא בזה הרי זו מקודשת.

 

הלכה ז

אמר לה או כתב לה: הרי את מיוחדת לי, הרי את מיועדת לי, הרי את עזרתי, הרי את נגדתי, הרי את צלעתי, הרי את סגורתי, הרי את תחתי, הרי את עצורתי, הרי את תפוסתי הרי זו מקודשת בספק, והוא: שיהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין. אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין אין חוששין למלות אלו.

 

הלכה ח

ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו, ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה, כמו שביארנו. היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה, ועמד וקידש ולא פירש ולא אמר לה כלום אלא נתן בידה או בעל הואיל והן עסוקין בענין, דיו ואינו צריך לפרש, וכן עדי הקידושין והגירושין אינו צריך לומר להם: אתם עדי, אלא כיון שגירש בפניהם או קידש הרי זו מקודשת או מגורשת.

 

הלכה ט

האומר לאשה התקדשי לחציי הרי זו מקודשת, הא למה זה דומה?

לאומר לה תהיי אשתי את ואחרת, שנמצא שאין לה אלא חצי איש, אבל אם אמר: חצייך מקודש לי אינה מקודשת, שאין אשה אחת ראויה לשנים. וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת.

 

הלכה י

אמר לה: הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה, או שאמר לה: חצייך מקודש לי בחצי פרוטה וחצייך האחרת מקודש בחצי פרוטה הרי זו מקודשת. אמר לה: חצייך מקודש לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה. או בתך וקרקעך לי בפרוטה בכל אלו מקודשת בספק.

 

[השגת הראב"ד ז"ל]: אמר לה חצייך וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אם שתי חציין בפרוטה מקודשת בספק מפני שאין האשה מתקדשת לחצאין אותן של מעלה למה הן מתקדשות ודאי אלא בספק. עד כאן לשונו.

 

הלכה יא

האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה רשותה בידו, שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וקידושיה לאביה. וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה אם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגר. ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת.

 

הלכה יב

בגרה הבת אין לאביה בה רשות, והרי היא כשאר כל הנשים שאינם מתקדשות אלא לדעתן. וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה, ואע"פ שעדיין היא קטנה, כיון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם.

 

הלכה יג

נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת. ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה, ואפילו אם נתאלמנה או נתגרשה מן אותן הקידושין אינה אסורה לכהן, ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. בין אם נתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת.

 

הלכה יד

היתה הבת ספק בוגרת, בין שקידשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה הרי זו מקודשת בספק, לפיכך צריכה גט מספק. יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה פלונית בין אשה משאר הנשים. וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה, בין מאיש פלוני בין מאיש משאר אנשים. וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כשהיא ברשותו. ואומר האב לבתו הקטנה: צאי וקבלי קידושיך.

 

הלכה טו

כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר. לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים, כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים.

 

[השגת הראב"ד ז"ל]: כל העושה שליח וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא. עד כאן לשונו.

 

הלכה טז

השליח נעשה עד, לפיכך אם עשה שני שלוחין לקדש לו אשה, והלכו וקידשו אותה הן הן שלוחיו והן הן עדי הקידושין, ואינן צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים.

 

הלכה יז

הכל כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן, לפי שאינן בני דעת, והגוי לפי שאינו בן ברית. ונאמר: כן תרימו גם אתם לרבות השליח. ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, להוציא את הגוי. אבל העבד אע"פ שהוא נעשה שליח לדבר שבממון הרי הוא פסול לשליחות הקידושין והגיטין, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.

 

הלכה יח

שליח האיש שמקדש אומר לה: הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה או בשטר זה. אם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין אומר לו: הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי, והוא אומר לו: קידשתיה לך או ארסתיה לך או נתתיה לך לאשה וכל כיוצא בזה. וכן המקדש על ידי האב אומר לו: הרי בתך פלונית מקודשת לי, והוא אומר לו: קדשתיה לך. אם אמר האב או השליח: הן דיו ואפילו שתק. ואם היו עסוקין באותו ענין ונתן לאב או לשליח ולא פירש ולא אמר דבר – דיו והיא מקודשת. ואם קידש בשטר, אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח. וכן בכל הדברים כולן של קידושין דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב.

 

הלכה יט

מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יותר מעל ידי שלוחו, וכן מצוה לאשה שתקדש עצמה בידה יותר מעל ידי שלוחה. ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר: לפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו לקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה.

 

הלכה כ

המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה, וכן מתקדשת בשטר מן התורה. כשם שגומר ומגרש, שנאמר: וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס. אבל הכסף מדברי סופרים. (וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים), שנאמר: כי יקח איש אשה, ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף, שנאמר: נתתי כסף השדה קח ממני.

 

[השגת הראב"ד ז"ל]: לקוחין אלו וכו'

אמר אברהם: אין פרצה גדולה מזו ופי' משובש ששמע בתינח דקדש בכספא הוא שהטעהו בזה ועם כל זה לא היה לו לטעות ולא היה לו לכתוב. עד כאן לשונו.

 

הלכה כא

אף ע"פ שעיקר הדברים כך הוא, נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף, וכן אם רצה לקדש בשטר מקדש, אבל אין מקדשין בביאה לכתחלה, ואם קידש בביאה מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בדבר זה, אע"פ שקידושיו קידושין גמורין.

 

הלכה כב

וכן המקדש בלא שידוכין או המקדש בשוק, אע"פ שקידושיו קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות וידמה לקדשה שהיתה קודם מתן תורה.

 

הלכה כג

כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו כדרך שמברכין על כל המצות, ואח"כ מקדש: ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין, שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה.

 

[השגת הראב"ד ז"ל]: כל המקדש אשה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין אנו נוהגין כן אלא מקדש ואח"כ מברך והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי הברכה לבטלה וזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. עד כאן לשונו.

 

הלכה כד

כיצד מברך?

 

בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. זו היא ברכת אירוסין. ונהגו העם להסדיר ברכה זו על כוס של יין או של שכר. אם יש שם יין מברך על היין תחלה ואח"כ מברך ברכת אירוסין, ואח"כ מקדשה. ואם אין שם לא יין ולא שכר, מברך אותה בפני עצמה.