הלכות אישות פרק ד

הלכה א

אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת. ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת, והוא: שיהיה בכסף, אם קידש בכסף, פרוטה לכל אחת ואחת, ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין ע"י כולן מדעתן.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אבל האיש וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והוא שיאמר רוצה אני. עד כאן לשונו.

הלכה ב

המקדש את האשה ונתן הקידושין מדעתה ביד חבירתה ואמר לחבירתה כשנתן הקידושין בידה: ואת נמי או וכן גם את וכיוצא בזה הרי שתיהן מקודשות. אבל אם נתן בידה וא"ל: ואת הרי זו שקבלה הקידושין מקודשת בספק, שמא לא נתכוון אלא לראות מה בלבה וכאילו אמר לה: ואת מה תאמרי בדבר זה?

ולפיכך קיבלה הקידושין היא שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בלבה, ומפני זה היא ספק מקודשת.

הלכה ג

א"ל: התקדשי לי בדינר זה, נטלתו וזרקתו לפניו או לים או לאור או לדבר האבד אינה מקודשת. אמרה לו: תנהו לאבא או לאביך או לאיש פלוני ונתן אינה מקודשת. ואם אמרה לו תנהו לו שיקבלהו לי, ונתן הרי זו מקודשת.

הלכה ד

אמרה: הניחהו על הסלע אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה – מקודשת. היה הסלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק. אמר לה התקדשי לי בככר זה, אמרה לו: תנהו לעני, אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת. תנהו לכלב – הרי זו אינה מקודשת, ואם היה הכלב שלה – מקודשת. ואם היה רץ אחריה לנשכה ואמרה לו: תנהו לכלב זה הרי זו ספק מקודשת.

הלכה ה

היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן, באת אשה ועמדה ואמרה לו: תן לי מעט מאלו, וא"ל: אם אתן לך תהי מקודשת לי?

אם אמרה: הן, ונתן לה הרי זו מקודשת, אבל אם אמרה לו: תן לי מהן, או השלך לי, או דברים שעניינם: לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן בלבד, ונתן אינה מקודשת. וכן אם היה שותה יין ואמרה לו: תן לי כוס אחד, ואמר לה: אם אתן לך הרי את מקודשת לי בו? ואמרה: השקיני השקות, או תן, השקה, השלך אינה מקודשת, שאין הדברים נראין, אלא: השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר.

הלכה ו

המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואע"פ ששניהם מודין, קל וחומר למקדש בלא עדים. המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת, בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה, אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים, ואם לא רצה לכנוס צריכה גט ממנו מספק. ואפילו כפרה האשה והכחישה את העדים ואמרה: לא קדשתני כופין אותה ליקח גט. וכן דין כל קידושי ספק, אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי, ואם לא רצה לכנוס צריכה ממנו מספק גט.

הלכה ז

קטן שקידש אין קידושיו קידושין, אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה, או קטנה שיצאת מרשות אביה, אם היתה פחותה מבת שש אע"פ שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואינה צריכה למאן. ואם היתה מבת עשר ומעלה, אע"פ שהיא סכלה ביותר, הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון. היתה מבת שש עד סוף עשר בודקין את יופי דעתה, אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין צריכה למאן, ואם לאו אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אבל גדול שקידש את הקטנה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה השיעור לא מצאתי אותו מפורש ואם יאמר מפני שאמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו והוא נקרא קטני קטנים במסכת כתובות אם כן אפילו בן שש וגם מה שאמר מבת עשר ולמעלה אע"פ שהיא סכלה ביותר (מקודשת למיאון בת עשר) למד מפעוטות במסכת גיטין (ומה שאמר ואפילו היתה סכלה ביותר) והלא אמרו קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ואם יודעת לשמור קידושיה אע"פ שאינה יודעת להבחין ולהכיר בעסקי נישואין וקידושין צריכה מיאון ואי קשיא לך אם כן שיעור הפעוטות למה נאמר אימא לך כדי להתקדש ע"י עצמה אבל אם קדשה אמה או אחיה לדעתה אפילו פחותה מפעוטות אלא שתדע לשמור קידושיה והכי איתא התם. עד כאן לשונו.

הלכה ח

כיצד מקודשת למיאון?

שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שנים ולומר: איני רוצה בו, ויוצאה בלא גט, כמו שיתבאר בהלכות גירושין וזו היא הנקראת: ממאנת. ולמה יוצאה בלא גט?

מפני שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויין: שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור לקדשה אחר שגדלה, ואם לא רצתה לישב צריכה למאן ותצא בלא גט.

[השגת הראב"ד ז"ל]: כיצד מקודשת למיאון וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה אינו אלא מדרבנן והיא אינה יכולה למאן. עד כאן לשונו.

הלכה ט

חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים, לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט, והיא מותרת לבעלה החרש. אבל השוטה שקידש פקחת או פקח שקידש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

[השגת הראב"ד ז"ל]: חרש שנשא פקחת וכו'

כתב הראב"ד ז"ל טעה בזה שאינה מותרת לבעלה החרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנישואין. עד כאן לשונו.

הלכה י

סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורין.

הלכה יא

טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אשה או שקדשן איש, הרי אלו קידושי ספק וצריכין גט מספק.

[השגת הראב"ד ז"ל]: טומטום ואנדרוגינוס וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ולמה הם צריכים גט מספק והלא אינם ראוים להנשא כלל. עד כאן לשונו.

הלכה יב

המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום, שאין קידושין תופסין לערוה, חוץ מן הנדה, שהמקדש את הנדה הרי זו מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן.

הלכה יג

אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו: גירשתני – נאמנת. חזקה: אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קידושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין, כל שלא בפניו מעיזה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אשת איש שפשטה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אני אומר שאינה נאמנת אלא שתופסין בה קידושין אבל לא להנשא וליטול (בה) כתובה.

הלכה יד

המקדש אחת מן השניות, או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן יבם שקידש צרת יבמה הרי זו מקודשת קידושין גמורין, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק. נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חיובי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה. ואף ע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט.

הלכה טו

המקדש גויה או שפחה אינן קידושין, אלא הרי היא אחר קידושין כמו שהיתה קודם הקידושין. וכן גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קידושין. ישראל מומר שקידש, אף ע"פ שהוא עובד גויים ברצונו הרי אלו קידושין גמורין וצריכה גט ממנו.

הלכה טז

המקדש אשה שחצייה שפחה וחצייה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר, וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים. בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קידושין לשניהם.

[השגת הראב"ד ז"ל]: המקדש אשה שחציה שפחה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל דבר זה יש לו ב' פנים לא נודע מדבריו אם קטנה שגדלה גומרין קידושיה מן התורה אם לא אבל ממה שכתב למעלה נודע שהוא סבור שגומרין מן התורה ואמר שגם זו כמו כן קידושין גמורין מן התורה ואם הם קידושין גמורין מן התורה כי בא אחר וקידש אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקדשה קידושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה. עד כאן לשונו.

הלכה יז

ואי זו היא שפחה חרופה האמורה בתורה?

זו מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין שקידשה עבד עברי, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין הרי זו ספק קידושין.

הלכה יח

שכור שקידש קידושיו קידושין, ואע"פ שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין ומתיישבין בדבר זה.

הלכה יט

המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת. קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת בספק וצריכה גט מספק, שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. הא למדת: שכל המקדש בשוה כסף, אם היה באותה המדינה שוה פרוטה הרי אלו קידושי ודאי, ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קידושי ספק. יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם, אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד, ולא יהא שווה פרוטה. ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו.

הלכה כ

המקדש (אשה) בפחות מפרוטה או שקידש שתי נשים בפרוטה, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן אינה מקודשת. וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות אחר שהגדיל אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלחן שהיו קידושין פסולין.

הלכה כא

המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה, אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושיה וזרקן, בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת. היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה. היתה עומדת ברשות שהיא של שניהן וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק. ואפילו אמרה לו: הנח קידושין על מקום זה, ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק.

הלכה כב

היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה, קרוב לו אינה מקודשת, קרוב לה הרי זו מקודשת. מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב (לו) [לה] ואבדו קודם שיגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת. כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה?

כל שהוא יכול לשמור אותן והיא אינה יכולה זה הוא קרוב לו, היא יכולה לשמור אותן והוא אינו יכול זה הוא קרוב לה. שניהן יכולין לשמור אותן או שניהן אינם יכולים לשמור אותן זה הוא מחצה על מחצה.