הלכות אישות פרק ז

הלכה א

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת, לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. על מנת שלא ימחה אבי, שמע ומיחה אינה מקודשת, לא מיחה, או שמת הרי זו מקודשת. מת הבן ואחר כך שמע האב מלמדין את האב שיאמר: איני רוצה, כדי שלא יהו קידושין ולא תפול לפני יבם.

[השגת הראב"ד ז"ל]: על מנת שירצה אבי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא הסכים יפה לשמועה זו שהוא ר"ל דעל מנת שירצה אבא עד דאמר אין משמע ושמעתא לא אזלא הכי (אלא עד דאמר בפירוש מסתמא) עד שישתוק משמע הילכך שתק כששמע מקודשת ולתירוצא בתרא דשמעתא על מנת שירצה אבא שלא ימחה משמע עכ"ל.

[השגת הראב"ד ז"ל]: על מנת שלא ימחה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אם לא מיחה היינו שתק אם כן מה בין שישתוק לשלא ימחה. [השגת הראב"ד ז"ל]: מת הבן וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואפילו שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שאין לו זמן למחאה אלא אם כן נתן לו זמן שלא ימחה בתוך כך וכך.

הלכה ב

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי מאתים זוז או בית כור עפר, אם יש שם עדים שיש לו הרי זו מקודשת, ואם אין לו הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו והוא אומר: אין לי כדי לקלקלה.

הלכה ג

הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי מאתים זוז או בית כור עפר במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום הרי זו מקודשת, ואם אין לו באותו מקום שאומר הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה.

הלכה ד

הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאראך מאתים זוז או בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה. הראה הזוזים ביד אחרים או שהראה בית כור עפר בשדה אחרים אינה מקודשת עד שיראנה משלו. לקח המעות בהלואה או בשותפות או ששכר השדה או לקחה באריסות והראה אינה מקודשת עד שיראנה משלו. שמשמע שאראך שאראך משל עצמי דבר זה שאמרתי לך.

הלכה ה

היה לו בית כור עפר והיה בו נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אם היו הנקעים מלאים מים הרי הן כסלעים ואין נמדדין עמו, מפני שאינן ראויין לזריעה, ואם אינן מלאין מים נמדדין עמו, מפני שהן ראויין לזריעה.

הלכה ו

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאין עליך נדרים, ונמצא עליה אחד משלשה נדרים אלו: שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונין אינה מקודשת. נמצא עליה נדר חוץ מאלו אף ע"פ שהוא אומר: מקפיד אני אפילו על זה הרי זו מקודשת. ואם אמר לה: על מנת שאין עליך כל נדר, אפילו נמצאת שנדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת.

הלכה ז

הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאין בך מומין, ונמצא בה אחד מן המומין הפוסלין בנשים אינה מקודשת, נמצא בה מום אחר חוץ מאותן המומין, אע"פ שאמר: מקפיד אני אפילו על זה הרי זו מקודשת. ומה הן המומין הפוסלין בנשים?

כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. ובהלכות ביאת המקדש יתבארו כל מומין של כהנים. ויותר עליהן בנשים: ריח הרע, וזיעה, וריח הפה, וקול עבה, ודדין גסין מחברותיה טפח, וטפח בין דד לדד, ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת, ושומא שעל הפדחת, אפילו היתה קטנה ביותר, ואפילו קרובה לשער ראשה, ואף ע"פ שאין בה שיער וזו היא השומא שיתרה אשה על הכהנים. אבל אם היתה שומא שיש בה שיער בשאר הפנים או שומא גדולה כאיסר, אעפ"י שאין בה שיער הרי זה מום בין בכהנים בין בנשים.

הלכה ח

המקדש אשה סתם ונמצא בה אחד מן המומין הפוסלין בנשים, או נמצא עליה אחד משלשה נדרים הרי זו מקודשת מספק. קידשה על מנת שאין עליה נדרים, והיו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה הרי זו מקודשת.

הלכה ט

קידשה על מנת שאין בה מומין, והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת. אבל אם התנה האיש שאין עליו נדרים ושאין בו מומין, והיו עליו נדרים והיו בו מומין והלך אצל חכם והתירו, אצל רופא וריפאו הרי זו מקודשת, שאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו והאשה אינה מקפדת על זאת.

הלכה י

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאתן ליך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום, אם נתן לה בתוך שלשים יום – מקודשת, ואם עברו שלשים יום ולא נתן לה אינה מקודשת. הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר שלשים יום, אע"פ שנתאכלו המעות בתוך שלשים יום הרי זו מקודשת לאחר שלשים יום, ואם חזר בו בתוך השלשים או חזרה היא אינה מקודשת.

הלכה יא

בא שני וקידשה בתוך שלשים יום הרי זו מקודשת לשני לעולם. לפי שבשעה שקידשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קידושי שני ונעשת אשת איש, ולאחר השלשים יום כשיבואו קידושי ראשון ימצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקידש אשת איש שאין הקידושין תופסין בה.

הלכה יב

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום בדינר זה, ובא אחר וקידשה בתוך השלשים יום הרי זו מקודשת מספק לשניהם, לפיכך שניהם נותנין גט, בין בתוך השלשים יום בין לאחר השלשים יום. הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר ואמר לה: הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר ואמר: הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים אפילו הן מאה על הסדר הזה, קידושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד, מפני שהיא ספק מקודשת לכולן.

הלכה יג

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני, כלומר: שלא תיאסר עליו, אלא תהיה אשת איש על כל העולם ולפלוני כפנויה הרי זו מקודשת מספק. אבל אם אמר לה: הרי את מקודשת לי על מנת שתהיי מותרת לפלוני הרי זו מקודשת ותהיה אסורה על אותו פלוני כשאר העם, מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו.

הלכה יד

הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה: הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשך הרי זו מקודשת, וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שנייה מן קידושי פרוטה שנייה. אבל אם אמר לאשה: הרי את מקודשת לי בזה לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעלך, לאחר שתמות אחותך אינה מקודשת, לפי שאינו יכול עתה לקדשה.

הלכה טו

האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמך הרי זו מקודשת, הואיל ואילו קידשה עתה היו קידושין תופסין בה מספק.

הלכה טז

האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה לא אמר כלום, ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת. ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתלד ע"י אביה, כדי שיכניס אותה בקידושין שאין בהן דופי.

[השגת הראב"ד ז"ל]: והוכר העובר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לפי ההלכה לא נאמר הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב"י דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולית הלכתא גויה.

הלכה יז

האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין, ונתן לה אפילו דינר אחד הרי זו מקודשת משלקחה הדינר, והוא שישלים לה את השאר. שזה כמי שאמר: הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שאשלים ליך מאה דינרים, שהיא מקודשת לו מעכשיו. במה דברים אמורים?

כשאמר לה: במאה דינרים סתם, אבל אם פירש ואמר לה: הרי את מקודשת לי במאה דינרין אלו, והתחיל למנות לתוך ידה אינה מקודשת עד שישלים [לה מאה]. ואפילו בדינר האחרון שניהם יכולים לחזור זה בזה. וכן אם נמצא מנה חסר דינר, או נמצא מהן דינר נחשת אינה מקודשת. נמצא בהם דינר רע, אם יכולה להוציאו על ידי הדחק, יחליפנו, ואם לאו אינה מקודשת.

[השגת הראב"ד ז"ל]: וכן אם נמצא מנה חסר וכו' נמצא בהם דינר רע וכו' לא יחליפנו

כתב הראב"ד ז"ל אינו כן דהכי איתא בגמרא נמצא וכו'. עד כאן לשונו.

הלכה יח

אמר לה: הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים דינרים והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאווה להן אם היו שוין חמשים הרי זו מקודשת משעת לקיחה, ואינן צריכין שומא בשוק ואחר כך תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה, הרי זו מקודשת משעה ראשונה, ואם אינן שוין אינה מקודשת.

הלכה יט

איש ואשה שהיו עסוקין בדברי אירוסין הוא אומר במאה דינרים אקדש אותך, והיא אומרת: איני מתקדשת לך אלא במאתים, והלך זה לביתו וזו לביתה, ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו סתם אם האיש תבע את האשה, יעשו דברי האשה, ואם האשה תבעה את האיש, יעשו דברי האיש.

הלכה כ

העושה שליח לקדש לו אשה, והלך השליח וקדשה על תנאי אינה מקודשת. וכן אם אמר לו לקדשה על תנאי והלך וקדשה סתם, או על תנאי אחר, או ששינה את התנאי אינה מקודשת.

הלכה כא

אמר לו: קדשה לי במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת, קדשה לי והרי היא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר הרי זו מקודשת, מפני שמראה מקום הוא לו. וכן היא שאמרה לשלוחה: קבל לי קידושי במקום פלוני, וקבלם לה במקום אחר אינה מקודשת, הרי הבעל במקום פלוני, וקבל לה במקום אחר הרי זו מקודשת, מפני שמראה מקום היא לו.

הלכה כב

המקדש את האשה וחזרו בו מיד הוא או היא, אף ע"פ שחזרו בתוך כדי דיבור אין (חזרתה) [חזרתם] כלום והרי היא מקודשת.

הלכה כג

המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אף ע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם. וכן אם היה התנאי מן האשה ובטלה אותו (אח"כ) בינה ובינו בטל התנאי, לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי, שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס וכן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן הקידושין הפסולין חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: המקדש על תנאי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אינו כן אלא א"כ כנסה סתם בעדים דה"ל כמו שביטל תנאו בעדים. עד כאן לשונו.