הלכות סוטה פרק ב

הלכה א

אשה שקינא לה ונסתרה אין כופין אותה לשתות, אלא אם רצתה ואמרה: הן נטמאתי תצא בלא כתובה ונאסרה על בעלה לעולם ואינה שותה. וכן אם אמרה: איני טמאה ואיני שותה אין כופין אותה לשתות ותצא בלא כתובה. וכן אם אמר בעלה: איני רוצה להשקותה, או שבעלה בעלה אחר שנסתרה הרי זו אינה שותה ונוטלת כתובתה ויוצאה והיא אסורה [עליו] לעולם.

הלכה ב

ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אע"פ שהן רוצות לשתות ובעליהן רוצים להשקותן אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עדי סתירה אחר עדי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם. וחמש עשרה נשים הן ואלו הן: ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן, ואשת אנדרוגינוס, ואשת הסומא, או החגר, או האלם, או מי שאינו שומע, או שהוא כרות יד, וכן החגרת, והאלמת, והסומא, וכרותת יד, ושאינה שומעת כל אחת מאלו אינה ראויה לשתות.

הלכה ג

ומניין שאינן ראויות לשתות?

שנאמר: אשר תשטה אשה תחת אישה, תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם שאינה תחת אישה. אשה פרט לקטנה אישה פרט לאשת קטן ואשת אנדרוגינוס שאינו איש. ונעלם מעיני אישה פרט לאשת סומא. והעמיד הכהן את האשה פרט לחגרת ונתן על כפיה פרט למי שאין לה כף, או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה, ואפילו כפה אחת, שנאמר: כפיה. ואמרה האשה פרט לאלמת, ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת. והרי הוא אומר אשר תשטה תחת אישה עד שתהיה היא שלימה כמוהו והוא שלם כמותה. הא למדת: שכל דבר שמעכב אותה מלשתות מעכב את בעלה מלהשקותה, וכל המעכב את הבעל מלהשקותה מום כמוהו מעכב אותה מלשתות.

הלכה ד

קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה, כמו שבארנו. אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה, ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: לא נאסרה עליו

כתב הראב"ד ז"ל והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה ואין לחלק בקטנה לענין פיתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת. עד כאן לשונו.

הלכה ה

קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה הרי זו שותה כשאר כל הנשים. נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואסורה עליו לעולם, שנאמר: ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לשכיבת הבועל.

הלכה ו

הגיורת והמשוחררת ואשת הגר ואשת עבד משוחרר וממזרת ואשת ממזר ואשת סריס או סריס אדם המותרות לבעליהן הרי הן ככל הנשים ושותות.

הלכה ז

מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה אותה כמות שהיא. אשה העומדת לשתות ומת בעלה קודם שתשתה אינה שותה ולא נוטלת כתובתה.

הלכה ח

כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו. ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנאמר: ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אפילו בא על ארוסתו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל האי דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם. עד כאן לשונו.

הלכה ט

לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה, אפילו שנייה, וקנא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהיה אסורה עליו אף משום זה. עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו הרי זו שותה, שאין כאן עבירה.

הלכה י

מי שאין לו אשה הראויה לילד ולא בנים, ונשא עקרה או זקנה או אילונית אינה שותה ולא נוטלת כתובה. היו לו בנים או אשה אחרת ראויה לילד הרי זה משקה אותה, אף ע"פ שהיא זקנה או עקרה או אילונית ואינה ראויה לילד. שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד, שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח, היה דרכה לילד נקבות תלד זכרים.

[השגת הראב"ד ז"ל]: תלד זכרים

כתב הראב"ד ז"ל פי' לא הקפידה תורה שתהא האשה הזאת ראויה לילד עכ"ל

הלכה יא

היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה. לא היו לו בנים ולא אשה הראויה לילד אלא זו האילונית וכיוצא בה, ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האילונית מלשתות.

הלכה יב

כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים, בין שלא רצה בעלה להשקותה בין שלא רצתה היא לשתות ובין שבא לה עד טומאה, או הודת, או היתה מאלו הנשים שאינן ראויות לשתות או שקנאו לה בית דין הואיל ונאסרה על בעלה מכל מקום הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם, כדרך שהיא אסורה על בעלה, ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו. מפי השמועה למדו: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.

הלכה יג

אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובאו ומצאו דבר מכוער, כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה, או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה הרי זה לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו. ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא, ואם לא היו לה בנים ממנו תצא.

הלכה יד

במה דברים אמורים?

בשרננו העיר עליה ועל הנטען יום ומחצה או יותר ואמרו: פלוני זינה עם פלונית ולא פסק הקול, והוא שלא היו לה או לו אויבים שמעבירין את הקול, אבל אם לא היתה שם רנה לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה, אם נשאת לנטען לא תצא אע"פ שאין לה בנים, אפילו בא עד אחד שזינתה עמו לא תצא.

הלכה טו

מי שהוציאה בעלה בעדי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה הרי זו אסורה להנשא לנטען שיצאתה מתחת בעלה בגללו, ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים.

הלכה טז

כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זו תצא מזה, ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים. וכל מקום שאמרנו: תצא תצא בלא כתובה.