הלכות סוטה פרק ג

הלכה א

כיצד סדר השקאת סוטה?

הבעל בא לבית דין שבעירו ואומר להן: אשתי זו קנאתי לה עם פלוני ונסתרה עמו ואלו הן עדי והרי היא אומרת שהיא טהורה ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר. ובית דין שומעין דברי העדים. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים לשמרו שמא יבא עליה קודם שתייה, שהרי נאסרה עליו עד שתשתה. ומשלחין אותו לירושלים שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש.

הלכה ב

הגיעו לירושלים, בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן ומאיימין עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה, ואומרין לה: בתי הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים. אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים. ואומרין לה: בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה. ואם אמרה: הן נטמאתי, או איני שותה יוצאה בלא כתובה והולכת לה.

הלכה ג

עמדה בדבורה שהיא טהורה מביאין אותה לשער מזרחי של עזרה שהוא כנגד קדש הקדשים, ומעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי לייגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה.

הלכה ד

אם עמדה בדבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ ומעמידין אותה שם. היתה מתכסה בלבנים מתכסה בשחורין, ואם היו השחורין נאין לה מתכסה בבגדים שאין לה בהן נוי. ומסירין כל חלי כסף וזהב שעליה.

הלכה ה

ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים, שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה, שנאמר: ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה. וכל איש שיחפוץ לבא לראותה יבא ויראה. והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכיפה שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה.

הלכה ו

ואין מניחין שם לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שהיא מכרת אותן ודעתה מתיישבת בהן.

הלכה ז

ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקנא לה בעלה ונסתרה. ואומר לה בלשון שהיא מכרת: אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, יתן י"י אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת י"י את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך. והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת ומודיעה שהבטן היא תלקה תחלה והירך בסוף כדי שלא להוציא לעז על המים.

הלכה ח

ואח"כ מביא מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו שאין בו קנקנתום לשמה של אשה כמו הגט. וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות מלה במלה וכותב את השם ככתבו ואינו כותב אמן אמן.

הלכה ט

ואח"כ מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה מעולם ולא יראה ככלי בלה מאורך הזמן, ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר, ונותן לתוכו מים חצי לוג מן הכיור ובחצי הלוג שהיה במקדש היה מודדו ונכנס בו להיכל.

הלכה י

ומקום היה שם אמה על אמה לימין הנכנס ובו טבלא של שיש וטבעת קבועה בה, מגביה הטבלא ולוקח עפר מקרקע המשכן, ונותנו על פני המים כדי שיראה על פני המים. ונותן לתוכו דבר מר, כגון: לענה וכיוצא בה, שנאמר: מי המרים. ומוחק לתוכן המגילה לשמה וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגילה רושם הניכר כלל.

הלכה יא

ואח"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע עד שהוא מגלה את לבה. ומגלה שערה וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה. ומביא חבל מצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשתה, ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מכל מקום וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו.

הלכה יב

ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעל ונותנו בכפיפה מצרית, והחבל והכפיפה באין משירי הלשכה, ונותנו לידיה כדי ליגעה.

הלכה יג

ואח"כ לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת, ואינו נותן עליה שמן ולא לבונה. ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה, שנאמר: לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה.

הלכה יד

ובכל זמן שפורע ראשה ונותן העשרון על ידיה יהיו המים בכלי ביד הכהן ויראה אותה את המים, שנאמר: וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים.

הלכה טו

ואח"כ משקה אותה ואחר שתשתה לוקח כלי השרת שבו המנחה ונותנו על ידיה. וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח כשאר כל התנופות, מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואחר כך מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח, כשאר מנחות של יחיד, וקומץ ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים.

הלכה טז

אם טהורה היא יוצאה והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה, ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין: הוציאוה! (הוציאוה)! כדי שלא תפרוש נדה והנדות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה. ובטנה צבה בתחלה ואח"כ תפול ירכה ותמות.

הלכה יז

באותה שעה שתמות היא ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא ויארע לו מאורעות שאירעו לה: לצבות בטן ולנפיל ירך. וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקין את אשתו, כמו שבארנו.

הלכה יח

ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע, שגרם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי סוטה. שאשתו אומרת לאחרות שזינתה ולא בדקו בה המים, והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו שלא בדקו בה.

הלכה יט

לפיכך משרבו המנאפים בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים וסמכו על הכתוב בקבלה: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו'.

הלכה כ

סוטה שהיה לה זכות תלמוד תורה אע"פ שאינה מצווה על תלמוד תורה הרי זה תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באין עליה עד שתמות אחר שנה או ב' או ג' לפי זכותה, והיא מתה בצביית בטן ובנפילת איברין.

הלכה כא

סוטה ששתת מי המרים ולא מתה מיד הרי היא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן. ואע"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וחלו שאר איבריה, הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול הרי זו מותרת, אבל משתחיל בטנה לצבות וירכה לנפול הרי זה אסורה ודאית.

הלכה כב

סוטה ששתת והיתה טהורה הרי זה מתחזקת ופניה מזהירות, ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר, ואם היה דרכה לילד בקושי תלד במהרה, היה דרכה לילד נקבות תלד זכרים.

הלכה כג

באו עדי טומאה אחר ששתתה הרי זו תצא בלא כתובה, ואסורה לבעלה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים האלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה. ועוד: שמא בעלה אינו מנוקה מעון, לפיכך לא בדקו המים את אשתו. אבל אם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה, שהרי שתתה.

הלכה כד

אשה שזינתה באונס או בשגגה, או שבא עליה זה שקינא לה עמו, דרך איברין, אין המים בודקין אותה, שנאמר: והיא לא נתפשה פרט לאנוסה, שהרי נתפשה בחזקה, ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת, ושכב איש אותה שכבת זרע פרט לבא עליה דרך איברין.