הלכות יבום וחליצה פרק ה

הלכה א

היבמה שנתן לה היבם גט כריתות פסלה ופסל את צרותיה עליו ועל שאר האחין שהרי נעשה כמי שחלץ לה. ואין הגט מועיל ביבמה אלא מדבריהן, הואיל והגט מגרש אשת איש. וכל גט שפוסל אשתו מן הכהונה פוסל את יבמתו מן היבום ואינה מותרת לזר עד שיחלוץ לה.

הלכה ב

המאמר אע"פ שאינו קונה ביבמה קנין גמור ואינה נעשית בו אשת איש גמורה צריכה ממנו גט ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה.

הלכה ג

כיצד?

העושה מאמר ביבמתו ואינו רוצה לבעול, צריך לכתוב לה גט, שהרי נתקדשה לו, וצריך לחלוץ לה כדי להיתרה לזר, שאין היבמה נתרת לזר אלא אחר בעילת היבם או אחר חליצה, אבל הגט פוסלה לייבום ואינו מתירה לזר והמאמר אינו קונה בה קנין גמור כמו הבעילה.

הלכה ד

נתן מאמר ליבמתו וחזר ונתן גט למאמרו מה שעשה הרי בטלו והותרה ויראה לי שלא הותרה אלא לאחיו, אבל זה שנתן הגט אסורה היא לו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אסורה היא לו

כתב הראב"ד ז"ל ובגמרא בלישנא בתרא אמרינן הותרה לו אפילו היא.

הלכה ה

נתן גט לזיקתו [ולא למאמרו] פסלה עליו ועל שאר האחין, כמו שבארנו, וצריכה גט למאמרו וחליצה להיתרה לזר.

הלכה ו

המאמר שניתן ליבמה, תחלה, ולא קדמו דבר אחר ולא נעשה אחריו דבר אחר אלא שבעל אותה זה שנתן לה המאמר הוא הנקרא מאמר כשר. ואם קדמו גט או חליצה בין מיבם זה בין מיבם אחר, בין בה בין בצרתה, וכן אם קדמתו בעילה בצרתה, בין ממנו בין מאחיו, או שנעשה אחריו גט או חליצה בין בה בין בצרתה בין ממנו בין מאחיו, או שבעל או נתן מאמר אחר לצרתה בין הוא בין אחיו, או שנתן לה אחיו מאמר אחר או בעלה הרי זה נקרא מאמר פסול, בין המאמר שקדמוהו המעשים האלו בין המאמר שנתאחרו אחריו.

הלכה ז

כיצד?

נתן גט או חלץ ליבמתו וחזר ונתן מאמר לה או לצרתה בין הוא בין אחיו, או שבא על יבמתו או נתן לה מאמר וחזר ונתן לה מאמר אחר לצרתה בין הוא בין אחיו, או שנתן מאמר ליבמתו וחזר אחיו ונתן לה מאמר אחר או בעלה הרי זה מאמר פסול, בין המאמר הראשון בין המאמר האחרון.

הלכה ח

נמצאת למד: שהמאמר בין שקדמו מאמר אחר או גט או חליצה או בעילה, בין שקדם המאמר לאחד מאלו הרי זה מאמר פסול, חוץ מן הנותן מאמר ובעל בעילה אחר המאמר שזו היא כהלכתה.

הלכה ט

הבעילה שבועל היבם את יבמתו תחלה או אחר מאמרו בה ולא קדמה דבר אחר, נקראת: בעילה כשרה. ואם קדמה מאמר מאחיו או גט בין ממנו בין מאחיו בין בה בין בצרתה, או שקדמה מאמר בצרתה בין ממנו בין מאחיו הרי זו נקראת: בעילה פסולה.

הלכה י

החליצה שחולץ היבם ליבמתו תחלה, אם לא קדמה דבר אחר נקראת חליצה מעולה, ואם קדמה גט או מאמר בין מיבם זה בין מאחיו בין בה בין בצרתה הרי זה נקראת חליצה פחותה.

הלכה יא

יבמות רבות הבאות מבית אחד כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשרה או נחלצה חליצה מעולה הותרו הכל ונסתלקה זיקת היבם מעליהן. ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה או נתן לה מאמר פסול נאסרו כולן לייבום וצריכה גט זו שנבעלה או שנתן לה המאמר, וצריכה חליצה [כל] אחת מהן להתירן לזר, שאין זיקת הייבום מסתלקת בבעילה פחותה.

הלכה יב

נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה, אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן.

הלכה יג

כל יבמה שנבעלה ליבמה בין בעילה כשרה בין בעילה פסולה, ואפילו בעלה אחר שחלץ לה בין הוא בין אחיו בין לשם אישות בין לשם יבמות, ואפילו בעל צרתה אחר שבעל בעילה כשרה בין הוא בין אחיו הרי זו צריכה גט, שהרי נעשת אשת איש בבעילה. וכן כל יבמה שניתן לה מאמר בין מאמר כשר בין מאמר פסול הרי זו צריכה גט מפני המאמר כמו שבארנו, ואח"כ יסור איסור המאמר.

הלכה יד

כבר אמרנו שאין הגט דוחה היבמה דחייה גמורה וכן המאמר אינו קונה בה קנין גמור, אבל הבעילה קונה קנין גמור, והחליצה דוחה אותה דחייה גמורה. לפיכך גט אחר גט ביבמה. או מאמר אחר מאמר מועיל, אבל בעילה אחר בעילה וחליצה אחר חליצה אין האחרונה מועלת כלום, וכן גט או חליצה אחר הבעילה אינה כלום.

הלכה טו

כיצד?

יבם שנתן גט ליבמתו וחזר ונתן גט לצרתה הרי זה אסור בקרובות שתיהן. וכן ב' יבמין שנתנו ב' גיטין ליבמה אחת זה אחר זה הרי זו כגרושה לשניהן ושניהן אסורין בקרובותיה ואחד מהן חולץ. וכן אם נתן גט ליבמתו וחזר ונתן אחיו גט לצרתה כל אחד אסור בקרובות זו שנתן לה הגט. וכן אם נתנו מאמר אחר מאמר, כמו שבארנו אבל היבם שחלץ ליבמתו וחזר וחלץ לצרתה בין הוא בין אחיו, וכן שני יבמין שחלצו זה אחר זה ליבמה אחת אין חליצה אחרונה כלום ואין החולץ אותה באחרונה אסור בקרובותיה, שזה כחולץ לשאר הנשים שאין לו עליהן זיקה.

הלכה טז

וכן הבועל יבמתו וחזר בין הוא בין אחיו וחלץ לה או לצרתה אין חליצה זו כלום, וכן אם חזר אחיו ונתן גט לה או לצרתה אינו כלום. חזר אחיו ונתן לה מאמר או בעל לא עשה כלום, מאחר שבעל אחיו תחלה קנה קנין גמור ואין הקידושין תופסין באשת איש. אבל אם נתן מאמר לצרתה או בעל צרתה צריכה גט ממנו, כמו שבארנו.

הלכה יז

שני יבמין שיבמו שתי יבמות הבאות מבית אחד ולא נודע מי יבם תחלה שניהן יוציאו בגט ויותרו לזרים ואסורות ליבמין. לפיכך ראובן שהיה בירושלים ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור, ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן הדין נותן שלא ייבם אחד מהן עד שיודע מה עשה אחיו שמא קדם ויבם. קדם אחד מהן ויבם אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם תחלה. רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו.

הלכה יח

יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו כמאמר מן הגדול שאינו קונה קנין גמור. ומאמר בן תשע שנים ויום אחד אם נתנו בתחלה מועיל, והרי הוא פוסל בו על הגדול, אבל אם נתנו בסוף אינו כלום, וגיטו וחליצתו אינם כלום בין בתחלה בין בסוף.

הלכה יט

כיצד?

בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו או שנתן לה מאמר תחלה פסלה על שאר האחין. אבל אם עשה הגדול מאמר ביבמתו וחזר בן תשע שנים ויום אחד ונתן לה או לצרתה מאמר לא עשה כלום ולא פסלה על אחיו הגדול. חזר בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה או על צרתה אחר מאמר אחיו הגדול פסלה על הגדול כשני גדולים שעשו מאמר אחר מאמר, כמו שבארנו.

הלכה כ

בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, וחזר אחיו הגדול ובא עליה או חלץ או נתן גט לה או לצרתה הרי זה פסלה על הקטן. וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה או בא אחיו האחר, שהוא בן תשע שנים ויום אחד, עליה או על צרתה נפסלה עליו כדין כל מאמר ומאמר.

הלכה כא

בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו והגדיל ולא בא עליה משהגדיל צריכה גט וחליצה, גט מפני ביאתו שהיא כמאמר, וחליצה להיתרה לזר, שהרי לא נבעלה בעילה שקונה קנין גמור. ואם בא עליה משהגדיל הרי זו צריכה גט בלבד.

הלכה כב

ואחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, כמו שבארנו בתחלת הספר.

הלכה כג

קטנה שראויה למאן והחרשת, אף ע"פ שקידושי שתיהן מדברי סופרים, כמו שבארנו, שני מיני קידושין הן: קטנה יש לה קידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, וקידושיה תלויין עד שתגדיל, וחרשת תקנו לה נישואין כדי שלא תשאר פנויה לעולם. לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד קטנות או חרשות ביאתה של אחת מהן פוטרת את כולן.

הלכה כד

היתה אחת חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת את צרתה. וכיצד תקנתן? מלמדין את הקטנה שתמאן וכונס את החרשת. ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבא עליה ותותר לזר.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ותותר לזר

כתב הראב"ד ז"ל זה המחבר גמ' הוא עושה מדעתו כי בגמרא אמרו תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולא התירו למאן ביבם ולא אפילו בבעל אלא כדי לקיים מצות ייבום של תורה. עד כאן לשונו.

הלכה כה

היתה אחת פקחת ואחת חרשת ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת את החרשת, ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת, שאין קידושיה אלא מדבריהן. וכן גדולה וקטנה: ביאת הגדולה או חליצתה פוטרת את הקטנה, ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה.

הלכה כו

היו שתיהן קטנות הראויות למאן, ובא היבם על אחת מהן וחזר ובא הוא או אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה, אבל מלמדין את השנייה שתמאן ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחלה.

הלכה כז

וכן הדין בקטנה וחרשת שבא היבם תחלה על הקטנה, וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה, והחרשת צריכה גט, שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת. שהקטנה ראויה לאחר זמן, לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: יקיים הקטנה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל טעות הוא זה שהרי נאסרו שתיהן עליו דילמא קדים ובעל חרשת תחלה. עד כאן לשונו.

הלכה כח

בא היבם תחלה על החרשת, וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת. ומלמדין הקטנה שתמאן והחרשת יוצאה בגט.

[השגת הראב"ד ז"ל]: והחרשת יוצאת בגט

כתב הראב"ד ז"ל לא אמרו זה הלמוד אלא כדי שתתקיים מצות ייבום שהוא מן התורה ולעולם יתרחק אדם מן המיאונין ועוד דהא איתא מ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. עד כאן לשונו.

הלכה כט

היו אחת פקחת ואחת חרשת, בא היבם על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת, והחרשת צריכה גט. בא היבם על החרשת, וחזר הוא או אחיו ובא על הפקחת פסל את החרשת, והחרשת יוצאה בגט, והפקחת בגט וחליצה.

הלכה ל

היו גדולה וקטנה ובא על הגדולה, וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה לא פסל הגדולה, ומלמדין את הקטנה שתמאן. בא על הקטנה, וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה, מלמדין את הקטנה שתמאן, ויקיים הגדולה, שבעילתה קונה קנין גמור.