הלכות גניבה פרק א

הלכה א

כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר: לא תגנוב. ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין, שהגנב חייבתו תורה לשלם. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי ואחד הגונב את הגדול או את הקטן.

הלכה ב

אסור לגנוב כל שהוא דין תורה. ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך.

הלכה ג

איזה הוא גנב?

זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואים. וכן כל כיוצא בזה. אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד, אין זה גנב אלא גזלן. לפיכך ליסטים מזויין שגנב, אינו גזלן אלא גנב, אף על פי שהבעלים יודעים בשעה שגנב.

[השגת הראב”ד]: ליסטים מזויין וכו'

אמר אברהם: האי פיסקא לא מיחוורא דהא אקשינן בפ' מרובה וכיון דראוהו גזלן הוא ופריקו כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא אלא היכי דמי גזלן א"ר אבהו כגון בניהו בן יהוידע ור"י אמר כגון בעלי שכם ועוד דשמעתין דרב יוסף בשומר אבדה לא מתרצא בהדי שמעתיה דר' יוחנן בטוען טענת גנב באבדה אלא בההיא דליסטים מזויין גנב הוא ותרתי שמעתתא הלכתא נינהו ושמא הטעהו מה שאמרו פרק הגוזל זוטא הב"ע בליסטים מזויין ור"ש היא אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן ולאו מילתא היא דלענין יאוש קאמר ולר"ש הוא דאמר דגזלן כיון דמחציף נפשיה תו לא הדר ביה ומסתמא מייאש מיניה לאלתר הילכך לגבי יאוש היינו גזלן ותרתי למה לי ואי איתיה למילתיה בליסטים מזויין דלא מיטמר כלל ואי לא מיטמר מה לי מזויין מה לי אינו מזויין. עד כאן לשונו.

הלכה ד

גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגניבה: אם גנב דינר משלם שנים, גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמיה. נמצא מפסיד כשיעור שבקש לחסר את חברו.

הלכה ה

הגנב שהודה מעצמו שגנב, משלם את הקרן ופטור מן הכפל, שנאמר: אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים ולא המרשיע את עצמו משלם שנים. והוא הדין לכל הקנסות שהמודה בהן פטור.

הלכה ו

תשלומי כפל נוהגין בכל, חוץ משה ושור שהגונב את השור או את השה וטבח או מכר, משלם על השה תשלומי ארבעה ועל השור תשלומי חמשה.

הלכה ז

אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבין לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. היתה אשת איש שאין לה לשלם, הרי הכפל עליה חוב עד שתתגרש או ימות בעלה ובית דין נפרעים ממנה.

הלכה ח

וקטן שגנב פטור מן הכפל ומחזירין לו דבר הגנוב ממנו. ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפילו לאחר שהגדיל.

הלכה ט

העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין, שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו, מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשמרן. שאם יכעיסנו רבו, וילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין. נשתחרר העבד חייב לשלם את הכפל.

הלכה י

ראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כח הקטן על הגנבה, כדי שלא יהיו רגילין בה. וכן אם הזיקו שאר נזקין וכן מכין את העבדים שגנבו או שהזיקו מכה רבה, כדי שלא יהיו רגילין להזיק.

הלכה יא

היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה, כגון כבשה שילדה וגזזה, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה. ואם אחר יאוש ילדה וגזזה, משלם כשעת הגניבה. הוציא עליה הוצאות והשביחה, כגון שפטמה, הרי השבח של גנב אפילו לפני יאוש, וכשמחזיר הגניבה עם הכפל נוטל השבח מן הבעלים או מחשבין לו מן הכפל.

הלכה יב

הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעליה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש, אלא שאחר יאוש השבח לגנב, כמו שבארנו. נשתנית הגניבה ביד הגנב, קנאה וקנה שבחה אפילו לפני יאוש ואינו משלם אלא דמים.

הלכה יג

גנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה, משלם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה, כשעת הגניבה גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה. טבחו או מכרו אחר שהגדיל, נעשה שינוי בידו וקנהו ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

הלכה יד

גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים, משלם קרן כשעת הגניבה, ותשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה, אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו, משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה.

הלכה טו

מי שגנב כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו, אין שמין לו הפחת, אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהיה לגנב. וכן כל כיוצא בזה. ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת והכפל שומעין להן.

[השגת הראב”ד]: מי שגנב כלי וכו'

אמר אברהם: אע"פ שאמרו אין שמין לגנב ה"מ בקרנא אבל בכפלא שמין לגנב דומיא דגזלן והשכל מורה כן. עד כאן לשונו.

הלכה טז

הגנב שגנב וטבח או מכר לפני יאוש בעלים, אע"פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואין צריך לומר אם טבח או מכר לאחר יאוש שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, שהרי הועיל במעשיו וקנה הלוקח.

הלכה יז

הגונב מגנב אחר, אע"פ שנתיאשו הבעלים, אינו משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה לגנב הראשון, שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קנאה הגנב, ולבעלים אינו משלם הכפל או ארבעה וחמשה מפני שלא גנבה מרשותן.

הלכה יח

גנב וטבח ובא גנב אחר וגנב, הגנב האחרון משלם תשלומי כפל לגנב הראשון שהרי קנה בשינוי מעשה, וגנב הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב ומכר ובא אחר וגנב מן הלוקח, אם נתייאשו הבעלים הרי הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והגנב השני משלם תשלומי כפל, ואם לא נתיאשו הבעלים, אין האחרון משלם אלא קרן בלבד.