הלכות גניבה פרק ג

הלכה א

כבר ביארנו בהלכות נערה שכל העושה עבירה שיש בה עון מיתת בית דין ותשלומין אינו משלם אע"פ שהיה שוגג. והעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומין, לוקה ואינו משלם, שאין אדם לוקה ומשלם. לפיכך אם היה שוגג או לא התרו בו, משלם ואינו לוקה. במה דברים אמורים?

שנתחייב בתשלומין עם עון מיתת בית דין כאחת, או שנתחייב תשלומין ומלקות בבת אחת, אבל אם נתחייב בתשלומין ואחר כך נתחייב במיתת בית דין או במלקות, או שנתחייב מלקות או מיתת בית דין ואחר כך נתחייב בתשלומין, הרי זה לוקה ומשלם ומת.

הלכה ב

כיצד?

זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרא בגד חברו בהליכתו, או שהדליק גדיש חברו בשבת או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם הרי זה פטור מן התשלומין, שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחת. אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברשות היחיד ואחר כך הוציאו לרשות הרבים והשליכו לנהר, חייב לשלם תשלומי כפל, שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה. וכן כל כיוצא בזה. וכן אם קצץ אילן חברו ביום טוב והתרו בו, או שהדליק את הגדיש ביום הכפורים והתרו בו, או גנב וטבח ביום הכפורים והתרו בו, פטור מן התשלומין, אבל אם לא התרו בו, חייב בתשלומין ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה.

הלכה ג

גנב וטבח בשבת או לע"ז אפילו בשגגה, פטור מתשלומי ארבעה וחמשה כמו שביארנו.

הלכה ד

היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גניבה, פטור אף מן הכפל, שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת. ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה.

הלכה ה

גנב שמכר בשבת או שמכר לע"ז, חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמשה, שאין במכירה מיתה. ואם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה, פטור מתשלומי ארבעה וחמשה. כיצד? כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח, שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת.

הלכה ו

עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת, הרי הגנב חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, שהרי זה הגנב לא עשה עון מיתת בית דין. וכבר ביארנו שהשוחט על ידי שליח חייב בתשלומין.

הלכה ז

היו שנים מעידים שגנב, בין שהעידו הן עצמן שטבח או מכר בין שהעידו אחרים שטבח או מכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. היו שנים מעידים שגנב ועד אחד מעיד שטבח או מכר, או שהודה מעצמו שטבח או מכר, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, שהמודה בקנס פטור, כמו שביארנו.

הלכה ח

מי שהודה בקנס ואחר כך באו עדים, אם הודה בתחילה בפני ב"ד ובבית דין פטור. אבל אם הודה חוץ לבית דין או שהודה בפני שנים בלבד ואחר כך באו עדים, הרי זה משלם קנס על פיהם.

הלכה ט

כיצד?

הודה בבית דין שגנב ואחר כך באו עדים שגנב, פטור מן הכפל, שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבואו עדים. אבל אם אמר: לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל, ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בבית דין: טבחתי או מכרתי, אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לפי שפטר עצמו תחילה מכלום עד שבאו העדים.

הלכה י

הגונב שור של שני שותפין וטבחו או מכרו והודה בבית דין לאחד מהן וכפר באחר ואחר כך באו עדים שגנב וטבח או מכר, משלם לזה שכפר בו חמשה חצאי בקר וארבעה חצאי צאן.

הלכה יא

דין הגנב לשלם הקרן והכפל או תשלומי ארבעה וחמשה מן המטלטלין שלו. אם לא נמצאו לו מטלטלין בית דין יורדין לנכסיו וגובין הכל מן היפה שבנכסיו כשאר הנזקין שנאמר בהן: מיטב שדהו. ואם אין לו קרקע ולא מטלטלין, בית דין מוכרין אותו ונותנין דמיו לניזק, שנאמר: אם אין לו ונמכר בגניבתו.

הלכה יב

האיש נמכר בגניבתו אבל לא האשה, ודבר זה מפי הקבלה. ואין הגנב נמכר אלא בקרן, אבל בכפל או תשלומי ארבעה וחמשה אינו נמכר, אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר.

הלכה יג

גנב את הגוי או הקדש, אינו נמכר על הקרן, אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר.

הלכה יד

היה קרן הגניבה מאה ואין הגנב שוה אלא חמשים, הרי זה נמכר ושאר הקרן עם הכפל עליו חוב עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם. היה הגנב שוה מאה ואחד אינו נמכר, שנאמר: ונמכר בגניבתו עד שיהיו דמיו כולן מובלעין בגניבתו.

הלכה טו

גנב ונמכר וחזר וגנב, אם לשני גנב, הרי זה נמכר פעם שנייה, ואפילו גנב למאה איש נמכר מאה פעמים, ואם לראשון גנב פעם שנייה אינו נמכר שנייה אלא ישאר עליו הכל חוב.

הלכה טז

גנב לזה, וחזר וגנב לזה, וחזר וגנב לזה, כולן שותפין בו, אם היו דמיו כנגד הקרן של שלשתן, או פחות מן הקרן, נמכר ומחלקין ביניהן, ושאר הכפלות חוב עליו, ואם היו דמיו יתר, אינו נמכר והכל חוב עליו עד שיעשיר.

הלכה יז

שותפין שגנבו כאחד משלשין ביניהן וכל אחד מהן נמכר בחלקו מן הקרן. וכל מי שדמיו יתר על חלק הקרן שנתחייב בו, אינו נמכר.