הלכות גניבה פרק ד

הלכה א

הטוען שנגנב מביתו הפקדון, אם נשבע ואחר כך באו עדים ששקר טען ושהפקדון הזה אצלו, הרי זה משלם תשלומי כפל, שהרי הוא עצמו הגנב. ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואינו מביא אשם על פי עדים על שבועתו, ואינו מביא חומש, שאין החומש משתלם עם הכפל. ואם באו עדים קודם שישבע, אינו משלם אלא הקרן בלבד.

הלכה ב

במה דברים אמורים?

שנשבע קודם ששלח בפקדון יד. אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים, פטור מן הכפל, שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו.

[השגת הראב”ד]: נתחייב בו וקנהו וכו'

אמר אברהם: הא מילתא דלא כהלכתא היא דהא ר"י פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור עליה מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאה אלמא אע"ג דנעשה עליו גזלן וקנאה חייב באונסים כיון דהוא פטר נפשיה מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה'. עד כאן לשונו.

הלכה ג

וכן הטוען טענת אבידה בפקדון, ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים, פטור מן הכפל, שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים משבועה ראשונה.

הלכה ד

הטוען טענת גנב באבידה ונשבע, ואחר כך באו עדים שהאבידה ברשותו ושקר טען, משלם תשלומי כפל, שנאמר: על כל אבידה. והוא שיטעון שנגנבה בליסטים מזויין שהוא אנוס ופטור. אבל אם טען שנגנבה בלא אונס, פטור מן הכפל, מפני שהוא חייב לשלם על פי טענתו, ששומר אבידה כשומר שכר, הוא כמו שיתבאר.

הלכה ה

הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע, ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען בו טענת גנב ונשבע, ואחר כך באו עדים שעדיין ברשותו הוא, אפילו מאה פעמים, חייב כפל על כל טענה וטענה. ואם נשבע חמש פעמים, נמצא משלם ששה. הקרן שהפקיד אצלו וחמשה בקרן משום חמשה כפילות של חמש שבועות.

הלכה ו

טען טענת גנב ונשבע, וחזר וטען טענת אבידה ונשבע. ובאו עדים שלא נגנב והודה הוא שלא אבד, הואיל ומשלם תשלומי כפל על פי עדים אינו משלם חומש על שבועה אחרונה אע"פ שהודה, שהממון המחייבו בכפל פוטרו מן החומש.

הלכה ז

מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב ונשבעו, והודה אחד מהן והשני באו עליו עדים, שניהן משלמין את הקרן, ואם תפש בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו. וזה (שהוא) [שהודה] משלם חומש כשאר הנשבעין שבועת הפקדון שהודו מעצמן.

הלכה ח

בעל הפקדון שתבע את השומר ונשבע שנגנב, ואחר כך הוכר הגנב ותבע השומר את הגנב והודה לו הגנב שגנב. ותבע בעל הפקדון את הגנב וכפר ובאו עדים שגנב. אם באמת נשבע השומר כשטען שנגנב, נפטר הגנב מן הכפל בהודאתו לשומר. ואם בשקר נשבע, אין מוציאין הכפל מן הגנב, ואם תפשו הבעלים הכפל אין מוציאין מידן. תבעו הבעלים את השומר ושלם, ואחר כך הוכר הגנב ותבעוהו הבעלים והודה להן שגנב ואחר כך תבעו השומר וכפר בו ובאו עדים שגנב, אין מוציאין הכפל מן הגנב, ואם תפש השומר את הכפל אין מוציאין מידו. וכן הדין בתשלומי ארבעה וחמשה אם טבח הגנב או מכר.

הלכה ט

הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע, ואחר כך באו עדים, הרי זה פטור מן הכפל, שנאמר: כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום. וצריך שתהיה נתינה ותביעה שוין בגדול.

הלכה י

שומר שגנב מרשותו, כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו, אם יש עליו עדים, חייב בכפל. ואע"פ שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו, הרי זה חייב באחריותן עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע הבעלים. אבל הגונב סלע מכיס חברו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו, אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו, עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו.

[השגת הראב”ד]: שומר שגנב וכו'

אמר אברהם: זה אינו כלום

[השגת הראב”ד]: שהחזיר הסלע וכו'

אמר אברהם: או שיחזיר הכיס לבעליו וימנה מעותיו. עד כאן לשונו.

הלכה יא

מנה את כיסו ומצאו שלם המנין פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, אפילו מנין אינו צריך, אלא כיון שהחזירו למקומו נפטר מאחריותו.

הלכה יב

במה דברים אמורים?

בדבר שאין בו רוח חיים, אבל הגונב טלה מעדר חברו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו. ואם מנו את הצאן והיא שלימה פטור. ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, אע"פ שמנו את הצאן והיא שלימה, חייב באחריותו עד שיודיע את הבעלים כדי שישמרו את הטלה הגנוב, שהרי למדו דרך אחרת חוץ מדרך שאר הצאן שבעדר זה.