הלכות גניבה פרק ה

הלכה א

אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות. שאם לא ימצא לוקח אינו גונב, וע"ז נאמר (משלי כ"ט כ"ד) חולק עם גנב שונא נפשו.

הלכה ב

הגונב ומכר ולא נתיאשו הבעלים, ואחר כך הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכרו פלוני הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק, והבעלים חוזרין ועושין דין עם הגנב. ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום, אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים ששקל לו.

הלכה ג

נתיאשו הבעלים מן הגניבה, בין שנתיאשו ואחר כך מכר הגנב בין שנתיאשו אחר שמכר, קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעליה, אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם, או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק, אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם.

[השגת הראב”ד]: נתיאשו וכו' תקנת השוק

אמר אברהם: כל זה אין לו שורש ולא ענף והוא שבוש המעתיק. עד כאן לשונו.

הלכה ד

בזמן שהלוקח עושה דין עם בעל הבית, אם אין עדים בכמה לקח הרי התגר נשבע בנקיטת חפץ בכמה לקח ונוטל מן הבעלים. וכל הנשבע ונוטל, שבועתו מדבריהם ונשבע בנקיטת חפץ, כמו שיתבאר במקומו.

הלכה ה

בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב והוא אומר: בכך וכך לקחתי ממך, והוא אומר: לא מכרתי לך אלא בפחות מזה, התגר נשבע בנקיטת חפץ ונוטל מן הגנב, שאין הגנב יכול לישבע מפני שהוא חשוד על השבועה.

הלכה ו

גנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהקיפו, אין בזה תקנת השוק, אלא הבעלים נוטלים הגניבה בלא דמים וישאר חוב אלו על הגנב כשהיה. משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמיה או בפחות מדמיה, הבעלים נותנין לבעל המשכון וחוזרין ועושין דין עם הגנב, אלא אם כן היה הגנב מפורסם, כמו שביארנו.

[השגת הראב”ד]: ביתר על דמיה וכו'

אמר אברהם: אלא בכדי דמיה. עד כאן לשונו.

הלכה ז

הלוקח מגנב שאינו מפורסם, בין שלקח ממנו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה, הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה, מפני תקנת השוק, כמו שביארנו.

הלכה ח

היה נושה בגנב מאה זוז וגנב והביא לבעל חובו, ונתן לו מאה אחרת, הרי הגניבה חוזרת לבעליה ואומרין לזה: לך ותבע הגנב במאתים, שלא נתת לו המאה האחרת מפני החפץ שהביא לך בלבד. כשם שהאמנתו בראשונה האמנתו באחרונה.

הלכה ט

לקח מגנב שאינו מפורסם במאה ומכר לאחר במאה ועשרים והוכר הגנב, בעל הגניבה נותן לזה האחרון מאה ועשרים ונוטל גניבתו וחוזר הבעל ונוטל עשרים של שכר מן המוכר ונוטל המאה מן הגנב. ואם גנב מפורסם הוא, נוטל המאה ועשרים מן התגר שלקח מן הגנב והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן. והוא הדין אם מכר השני לשלישי והשלישי לרביעי אפילו מאה שהוא נוטל מכל אחד ואחד מה שנשכר ונוטל הקרן מן הגנב. וכל הדברים האלו לפני יאוש, כמו שביארנו.

[השגת הראב”ד]: גנב מפורסם הוא וכו'

אמר אברהם: נוטל הלוקח השני. עד כאן לשונו.

הלכה י

בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים, או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר, אם באו עדים שזה כליו של זה, ישבע זה שהן בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מבעל הבית ויחזיר לו כליו.

[השגת הראב”ד]: למכור את כליו וכו'

אמר אברהם: אם היו כלים אלו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא היה צריך לשם גנבה אלא להפטר משבועה שלא השאילן ושלא השכירן ושלא מכרן עכ"ל

הלכה יא

היה בעל הבית עשוי למכור את כליו ולא היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אע"פ שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו, אינו מחזירן מיד הלקוחות, שמא הוא מכרן לאחרים. אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וזעק בלילה: נגנבו כלי וספרי, ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני, הרי זה נאמן. וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא, ויטול מבעל הגניבה ויחזיר לו כליו.

הלכה יב

גנב שהוחזק ונתפרסם שנכנס לתוך בית חברו ועדים מעידים שיצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו, אע"פ שהיה שם בעל הבית, וטען ואמר: לקוחין הן בידי, ובעל הבית אומר: גנובים הם, אם היה בעל הבית שאין דרכו למכור את כליו ואותם כלים אין דרך בני אדם להטמינן ואין דרך אותו המוחזק להצניע כלים תחת כנפיו, הרי בעל הבית נאמן ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כליו. ואם אין אדם זה מוחזק בגניבה, אין בעל הבית נאמן, אלא נשבע זה שהכלים בידו שבועת היסת שהכלים האלו לקוחים הם בידו והולך.

[השגת הראב”ד]: ונוטל כליו וכו'

אמר אברהם: הפך וקיצר וקלקל שהיה לו לפרש אם לא הוחזק זה בגניבה לא בכל ענין הלוקח נאמן שהרי יש בגמרא דרך אחד שאינו נאמן או בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו או בדברים שאין דרכו להטמין או באדם שאינו צנוע ואית דגרסי לקולא דלעולם הלוקח נאמן עד דאיתנהו לכולהו מ"מ כי איתנהו לכולהו אינו נאמן. עד כאן לשונו.