הלכות גניבה פרק ו

הלכה א

כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו. וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו. לפיכך אין לוקחים מן הרועים צמר או חלב או גדיים, אבל לוקחין מהן חלב וגבינה במדבר אבל לא ביישוב. ומותר ליקח מן הרועים ארבע צאן או ארבע גיזות של צמר מעדר קטן או חמש מעדר גדול, שאין חזקתו שהוא גנוב בדבר זה.

הלכה ב

כללו של דבר: כל שהרועה מוכרו אם היה בעל הבית מרגיש בו מותר ליקח אותו מן הרועה, ואם אין בעל הבית מרגיש בו, אסור ללקחו.

הלכה ג

אין לוקחין משומרי פירות עצים או פירות אלא בזמן שהן יושבין ומוכרים והסלים לפניהם, והפלס לפניהם שהרי הדבר גלוי ויש לו קול ואין זה גניבה. ולוקחין מפתח הגינה אבל לא מאחורי הגינה. וכולן שאמרו: הטמן, אסור ליקח מהן. ומותר לקחת מן האריס, שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים.

הלכה ד

אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים שחזקתן שהן שלהן מדעת הבעלים, כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון. וכולן שאמרו: הטמן, אסור ליקח מהן, מפני שהן בחזקת גניבה. ולוקחים ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם, ואם אמר: הטמן אסור.

הלכה ה

לוקחין מן הבדדין זיתים במדה ושמן במדה, אבל לא זיתים מועטים ולא שמן מועט, שחזקתו גניבה הם. וכן כל כיוצא בהם.

הלכה ו

מוכין שהכובס מוציא, הרי אלו שלו. ושהסורק מוציא, הרי אלו של בעל הבית. הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו, יתר מכאן, של בעל הבית. אם היה שחור על גבי לבן, נוטל את הכל והם שלו.

הלכה ז

החייט ששייר מן החוט כדי משיכת מחט ושייר מן הבגד מטלית שהיא שלש אצבעות, על שלש אצבעות חייב להחזירן לבעלים, פחות מכאן שלו.

[השגת הראב”ד]: החייט ששייר וכו'

אמר אברהם: כדי מלא מחט וחוץ למחט כדי מלא מחט כדי לתפור בו. עד כאן לשונו.

הלכה ח

נסורת שהחרש מוציא במעצד שלו, בכשיל של בעל הבית. ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית. וכל הדברים האלו וכיוצא בהן הולכין בהן אחר מנהג המדינה.

הלכה ט

כל אומן שמכר דבר מן הדברים שאינו שלו כהלכות מדינה, כגון מוכין שמכרן הסורק במקום שנהגו שיהיו של בעל הבית, אסור ליקח ממנו, מפני שהן בחזקת גנבה. אבל לוקחין ממנו כר מלא מוכין. ואם מכר האומן דברים שהן שלו כהלכות מדינה, לוקחין ממנו. ואם אמר: הטמן, אסור.