הלכות גניבה פרק ט

הלכה א

כל הגונב נפש אדם עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תגנוב. פסוק זה האמור בעשרת הדברים, הוא אזהרה לגונב נפשות. וכן המוכרו עובר בלא תעשה שזה בכלל: לא ימכרו ממכרת עבד. ואין לוקין על שני לאוין אלו, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר: כי ימצא איש גונב נפש וגו', ומיתתו בחנק.

הלכה ב

אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים, שנאמר: והתעמר בו ומכרו. ואפילו לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה, כגון שנשען עליו או נסמך בו אע"פ שהנגנב ישן, הרי זה נשתמש בו.

הלכה ג

גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדיין הגנוב ברשות עצמו ולא הכניסו הגנב לרשותו פטור. גנבו והוציאו לרשותו ונשתמש בו ולא מכרו או מכרו קודם שנשתמש בו, או נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנוב, כגון שמכרו לאביו או לאחיו, הרי זה פטור, שנאמר: גונב נפש מאחיו, עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה. וכן אם גנבו והוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן, הרי זה פטור.

הלכה ד

וכן אם גנב אשה ומכרה לעובריה בלבד, כגון שהתנה על הלוקח שזו השפחה לי ואין לך אלא הולדות, הרי זה פטור.

הלכה ה

הגונב את בנו או את אחיו הקטן וכן האפוטרופין שגנבו את היתומים שהן סמוכין אצלם ובעל הבית שגנב אחד מבני ביתו הסמוכין על שלחנו, ומלמד תינוקות שגנב אחד מן הקטנים הלומדים אצלו, אע"פ שנשתמש בו ומכרו פטור, שנאמר: ונמצא בידו פרט לאלו שהן מצויין בידם.

הלכה ו

אחד הגונב את הגדול או הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו בין זכר בין נקבה, בין שהיה הגנב איש או אשה, הרי אלו נהרגין, שנאמר: גונב נפש מכל מקום. ואחד הגונב את ישראל או שגנב גר או עבד משוחרר, שנאמר: נפש מאחיו, ואלו בכלל אחינו הן בתורה ובמצות. אבל הגונב את העבד או מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור.

הלכה ז

הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים, אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין. ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר: אין לו דמים.

הלכה ח

ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו, בין ביום בין בלילה. ולמה נאמר במחתרת?

לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.

[השגת הראב”ד]: לבוא במחתרת בלילה וכו'

אמר אברהם: איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל אע"פ שדרשו חכמים אם זרחה השמש עליו דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח מיד ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעל הבית בבית אז בא להרוג או ליהרג אבל גנב ביום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמוטא בעלמא הוא ובחיי ראשי כל מבין די לו בזה. עד כאן לשונו.

הלכה ט

ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון?

לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב כרודף אחר חברו להרגו, ולפיכך יהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה.

הלכה י

היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו ולא בא אלא על עסקי ממון, אסור להרגו, ואם הרגו, הרי זה הורג נפש, שנאמר: אם זרחה השמש עליו, אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך, אל תהרגהו. לפיכך אב הבא במחתרת על בנו, אינו נהרג, שודאי שאינו הורגו, אבל הבן הבא על אביו נהרג.

הלכה יא

וכן הגנב שגנב ויצא, או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף, יש לו דמים. וכן אם הקיפוהו בני אדם או עדים אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו, אינו נהרג, ואין צריך לומר אם בא לבית דין שאינו נהרג.

[השגת הראב”ד]: יש לו דמים

אמר אברהם: נ"ל בורח רוצה לומר

[השגת הראב”ד]: הקיפוהו

אמר אברהם: זה שאמרו במכילתא דר' ישמעאל שאם יש לו מושיעים שאינו ניתן ליהרג וק"ל מעשה דאבנר ועשאל. ומ"ש אם הקיפוהו עדים יראה לי כי ע"ד התרגום אמרו שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי ולא ידעתי מהו. עד כאן לשונו.

הלכה יב

וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר והסהר, יש לו דמים, שחזקתו שבא על הממון בלבד, לפי שאין רוב הבעלים מצויים במקומות אלו.

הלכה יג

כל גנב שיש לו דמים, אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו, ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין. אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור, כמו שביארנו.

בריך רחמנא דסייען.